מריה בעוד פוסט בנושא בודי-שיימינג שגרף מאתמול 355K לייקים
וזה לשון הפוסט:
עמדתי הבוקר מול מצלמה, לבושה בבגד גוף וצילמתי תמונות בידיעה שאני לא מראה אותן לאף אחד. לא מראה לאף אחד כי אני יודעת איך זה יתקבל בפני חלק מהאנשים ואילו קללות יגיעו עם זה- מאות על גבי מאות תגובות מלאות בשנאת חינם ושיפוטיות, למה? כי בתמונה נראת בחורה עם רגליים חשופות ובגד צמוד שלרגע הרגישה אחלה עם עצמה והחליטה להצטלם.
ואז עצרתי ואמרתי לעצמי, מה רע בזה? למה אני צריכה לפחד מטוקבקיסטים? הרי בפוסט הקודם שלי, העלתי תמונה של הפנים שלי בלבד וקיבלתי את אותן התגובות המכוערות. אנשים שמלאים בשנאה- לא צריכים סיבה כדי להראות אותה.
אז בסוף צילמתי בוידיאו, אהבתי את איך שנראתי ועכשיו גם התחשק לי לשתף. אגב, לא צריך להיות שופעת ביטחון עצמי כדי לעמוד בבית לבד ולעשות פוזה למצלמה הקדמית.
זאת אני, זה הגוף הרזה שלי שכל כך אוהבים להשמיץ ועל כל תמונה שרואים אותו יגיבו לי כמה אני מזעזעת, רזה, אנורקסית, שק עצמות והשפעה רעה על הנוער, כשלמעשה זה רק עוד מבנה גוף מבין עוד אלפי מבני גוף בעולם. וכל אחד מהמבני גוף האלו, נשים בעיקר, קיבלו בשלב כלשהו בחיים הערה פוגענית/סקסיסטית על מבנה הגוף שלה; זו רזה מדי, זו גבוהה מדי, זו שמנה מדי, זו נמוכה מדי, זו שטוחה מדי, זו שופעת מדי, זו ידיים ארוכות מדי, זו כף רגל גדולה מדי, לזו יש אף גדול מדי, לזו קטן מדי, לזו גבות עבות מדי, לזו שפתיים דקות מדי, לזו עבות מדי וכו'- גם הנשים שלדעתכם מושלמות.
ואני? אני גדלתי בשנאה עצמית שלמדתי מהסביבה- כשהייתי קטנה והיו יורדים על הרזון שלי בבית הספר הייתי הולכת לישון בוכה ורק מתפללת לקום בבוקר עבה יותר, שמנה יותר. רציתי להיראות בדיוק כמו הילדות שהיו צוחקות עלי כי הן היו "מושלמות", הן היו "נשיות" וכל הבנים בשכבה היו סביבן בזמן שעלי צחקו שאני אנורקסית ושטוחה. הייתי בת 12.
האם אני שלמה עם עצמי היום? עדיין לא ויש מצב שלעולם לא אהיה, ההערות הפוגעניות והבריונות בבית הספר בילדות משאירות צלקות לכל החיים. גם אני לפעמים מסתכלת על בנות אחרות שלא דומות אלי בשום צורה ומקנאה במה שיש להן, עד שאני מזכירה לעצמי שאני זו אני, היא זו היא, את זו את ואתה זה אתה. לא משנה כמה ננסה אנחנו לעולם לא נהיה מישהו אחר. אנחנו יכולים להיות רק הגרסה הכי טובה של עצמנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לקבל את עצמנו, לא משנה מה אחרים יגידו.