גם אני אוהבת מתעמלות אלגנטיות, בעיניי ה"ילדות" בד"כ לא כאלה
בד"כ אלגנטיות מגיעה עם קצת יותר גובה ונשיות. מורגן הרד חמודה מאוד, אבל מבחינה גופנית נטו אין לה נוכחות מרשימה כמו של מגי ניקולס, פנג פנג לי, נסטיה ליוקין (שדווקא פחות אהבתי), סבטלה קורקינה וכו'. מורגן הרד ממש לא דומה לג'ורדן ויבר משום בחינה (מבנה גוף, סגנון וכו'), כך שאני מתקשה לראות את ההשוואה.
סימון ביילס היא מקרה חריג ונדיר שבו מתעמלת די "גוצה" מבחינת ממדים והיא power gymnist "קלאסית" (אם אפשר לומר עליה דבר כזה, היא מחלקה בפני עצמה...) מצליחה להיות קלילה מאוד ואלגנטית. תרגיל הקרקע שלה לא רק קשה להחריד הוא גם נקי וזורם להפליא ולא נראה כאילו היא "מעבירה ת'זמן" בין הפסים אלא באמת רוקדת ונהנית באופן מקסים.
אני לא חושבת ש"נגנבה" מלורי הרננדס האפשרות ל-AA. החוקים למרבה הצער מאפשרים רק לארבע בנות להתחרות בכל מכשיר, ודגלאס הגיעה שלישית + עלתה שלישית לגמר המקבילים (שם למרבה הצער הייתה לה פשלה וחבל; אבל להגנתה זה היה אחרי שלכלכו עליה ברשתות החברתיות והייתה לה נפילת מורל עצבנית). סביר להניח שגם הרננדס הייתה מגיעה שלישית (כי רייזמן התעלתה על עצמה באולימפיאדה) אבל לא עולה שלישית לגמר המקבילים (או בכלל) ולכן היה שם שיקול נכון בעיניי. אני גם חושבת שזה היה שיקול נכון לאפשר לגבי דאגלס כאלופה אולימפית לנסות לפחות לעלות לגמר (והיא הייתה עולה אלמלא ההגבלה הכמותית).
לגבי המכללות, הבנתי שדרגת קושי גבוהה יותר נותנת איזשהו בונוס וזה אמור קצת להתאזן... אין ספק שיש בעייתיות בסולם של 10 ולכן שינו את השיטה בעילית, כדי לעודד יותר קושי... אבל יש לזה מחיר מסוים, ואני מודה שאני ממש נהנית לראות את הדיוק, הניקיון והאלגנטיות של הבנות, גם אם התרגילים עצמם קלים יותר (כאמור, לצערי היכולת שלי לזהות דרגות קושי בקושי קיימת). הבנות של UCLA דווקא מציגות דרגות קושי לא רעות בכלל ממה שהבנתי (ביחס למכללות, כמובן).
ככל הנראה מקיילה סקינר (יוטה) מבצעת את התרגילים הקשים ביותר, ולא אהבתי אותה כמתעמלת עילית כי היא הייתה נורא רובוטית, אבל האופי של המכללות השפיע עליה והיא הרבה יותר חיננית וזורמת ודווקא יפה לראות אותה (היא לא מגיעה לדרגות של ניקולס, אבל הכול יחסי). היא גם היחידה שמבצעת יורוצ'נקו כפולה; רוב הבנות מבצעות בודדת והאמיצות 1.5. גם בעילית שולטת היורוצ'נקו ביד רמה ולמען האמת קצת נמאס לי מחוסר הגיוון הזה. רק הבנות שמתחרות בגמר הקפיצות (ופה ושם כמה נדירות במכללות) מבצעות קפיצות ידיים למיניהן. אני מבינה שקל יותר לבצע יורוצ'נקו כי הגלגלון הזה עוזר לצבור אנרגיה ואחרי שמתרגלים אליו קשה יותר לעבור למשהו אחר, אבל בתור צופה זה כבר משעמם אותי נורא.
קיילה רוס שומרת על יציבות מרשימה ובגדול פשוט נראית טוב. אני נהנית לצפות בה כמתעמלת בשלה. אוהאשי עושה תרגילים טובים השנה; בשנה שעברה ראיתי אותה בעיקר בקורה והשנה היא אפילו עושה קרב-רב בחלק מהמפגשים. תרגיל הקרקע שלה לצלילי מייקל ג'קסון פשוט מדליק (הבחירה המוזיקלית, התנועות, הביצוע) והיא כבר קטפה עליו שתי עשיריות (ועוד כמה ביצועים קרובים לכך), לדעתי בצדק. אני יכולה לצפות בו שוב ושוב ושוב...
תרגילי הקרקע במכללות הרבה יותר משוחררים והבנות באמת רוקדות, זה יפה לראות. לצערי רבות מהן בוחרות מוזיקה ממש מעצבנת, אבל ניחא; זו כנראה רוח התקופה, וגם בעילית יש לא מעט בחירות "מועדוניות" ולא רק ענתיקות כמו שרייזמן בוחרת. אני לא כ"כ חובבת ענתיקות מצד אחד (אם כי ריקוד המלחים של רייזמן הוא להיט; רק את ה"קלינקה" שהיא שילבה באמצע לא אהבתי; זה יותר עבש מ"הבה נגילה") וגם לא מוזיקת מועדונים; מעדיפה משהו משולב – קלאסי עם טוויסט עדכני, כמו הבחירה של סימון ביילס. אהבתי מאוד גם את השיר של ג'ורדן ויבר (השיר האוקראיני שזכה באירוויזיון ב-2004. עד היום זה מוזר שהוא הגיע אליה). את המוזיקה של מורגן הרד אני די אוהבת.
הייתי שמחה לו היו משנים את החוקה כפי ששינו בהחלקה על הקרח (ונדמה לי שגם בהמתעמלות האומנותית) ומאפשרים להן לבחור שירים עם מילים (כלומר שירה ממש ולא רק ווקליזה). יש לי תחושה שמתישהו זה יגיע וזו רק שאלה של זמן.
עבורי התעמלות מכללות כיום היא לא "פיצוחים" אלא באמת כיף לשמו. אני לא צופה בכולן, בעיקר ב-UCLA, לפעמים קצת אוקלהומה או יוטה... (גם בגלל הפרצופים המוכרים ובעיקר כי הן בצמרת ומעניין יותר לצפות בהן). במכללות האווירה הרבה יותר קבוצתית ומחבקת, המתעמלות הרבה יותר חייכניות ולא חמורות סבר... אני מבינה שצריך לשמור על רצינות וריכוז, אבל כשאני צופה בתחרויות עילית לפעמים העגמומיות הזאת קצת מדכדכת, חלקן נראות סובלות...
(כמובן, לא סימון ביילס; היא קרן שמש ביום סגריר
).
להלן הרשימה:
