יצא לי לראות כאלה שמאותתים "שעות" ואיש לא מאפשר להם לעבור נת
יצא לי לראות כאלה שמאותתים "שעות" ואיש לא מאפשר להם לעבור נתיב והם תקועים אחרי משאית או אוטובוס איטי או רכב איטי אחר. אז מה? הם נותנים כבוד אבל האם הם זוכים לכבוד?
דוגמה אמיתית: בעליות לירושלים [באיזור של 2 נתיבים ולא 3] לעתים אני רואה שיירה ארוכה בקצב בינוני בנתיב המהיר ועוד מרחוק אני רואה משאית בנתיב האטי. מאחורי המשאית יש רכב שמאותת בתחנונים ארוכים לעבור נתיב וכלום. כולם ממהרים. איש לא מאפשר. אני רואה את זה לעתים כ300 מטר מאחורי המשאית.
ואז מי היחיד שמאפשר השתלבות? תאמין או לא, זה רק אני ולא תמיד זה קל מכמה סיבות.
א. הרכב מאחוריי מרגיש שאני נוטל ממנו מנת דם בעל כורחו והוא צופר.
ב. הרכב שמתחנן לצאת ולהשתלב אינו מיומן להחליף נתיב וגם ככה כשמאפשרים לו זה אורך מעט זמן.
ג. יש מקרים שהנהג שמבקש להשתלב לא מאמין למראה עיניו שמישהו מאפשר לו להשתלב ולכן הוא עדיין לא מעכל. היו מקרים שצפרתי לו וסימני עם היד ו... נאדה עד אשר ראיתי בעיניים שהאסימון ירד ואז הפניית חרטום גסה מצידו וברח/ה כל עוד רוחו בו מהמשאית אחריה היה תקוע מספר דקות...
ד. אני זוכר אפילו 2 פעמים קיצוניות שבהן נאלצתי להאט ולאותת ימינה אל מאחורי הרכב הבודד שנוסע מאחורי המשאית ועשיתי זאת מאד לאט ואז הנהג/ת גילו שיש להם נתיב ריק משמאל ובחדווה רבה ברחו אל תוכו, לא חשוב שבדיוק 3 שיות אחריהן ברווח של רכב אחד אני הייתי שוב בשמאלי...
זאת חביבי היא מיומנות של אופנוענים מיומנים ואני מניח שהסיפורת והפרוזה הזאת נשמעים לחלק גדול מכם כמו סיפורי 1000 ליילה וליילה... ואולי אכן מדובר בכאלה בNEW VERSION...
על כן ועל סמך אותם מקרים אני למדתי שהאדיבות אינה שורה במחוזותינו.
תשאל למה אני אדיב? כי אני נוטל בקלילות כמעט ללא כל המתנה תוך הקפדה על FLOW כמעט אופטימלי מבחינתי ועל כן אני מרגיש רגישות דווקא לאלה בצד השני של המתרס שאפילו להדחף אינם יודעים, וכמובן מהו הFLOW במובן הפרקטי אינם יודעים והם נתונים לחסדי אלה שלא יוותרו לעולם.