Saul Williams -Saul Williams../images/Emo91.gif
זה לא דבר נדיר לראות אמן שקורא לאלבום שלו על שם עצמו, דבר הידוע גם כ-self titled. לרוב זה נובע מחוסר מקוריות, איזשהו רצון להדגשה עצמית וחזרה על השם שלך כדי לתפוס את תשומת הלב של הקונה, מה שגם בדרך כלל מדובר בגימיק של אלבום ראשון. אבל כשמדובר באלבום Saul Williams של (אני מניח שאתם כבר מנחשים) סול וויליימס, התחושה היא שלא מדובר בגימיק, אלא הוא החליט על הכותרת הזו כי מדובר במבט פתוח לתוך ראשו של וויליימס. בניגוד לאלבומו הראשון והמצוין, Amethyst Rock Star, שכיסה בעיקר שירי מחאה וזעם על מצב ההיפ הופ, באלבומו השני וויליימס בוחר לטייל דרך מגוון של נושאים אישיים, החל בתקופות הקשות של הילדות שלו, ועד לתחושותיו על זהות ומצב האדם השחור שבאמריקה. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי כשחיפשתי מידע על סול וויליימס זה שהוא מאוד מעורר מחלוקת בארה"ב. לא כולם מוכנים להודות שהוא היפ הופ, אפילו בתוך הקהילה. למרות שהוא מדבר בעיקר על מצב השחורים באמריקה ועל הצורך להפוך את ההיפ הופ חזרה לתרבות מלאה ולא למגן השניים משובץ יהלומים שהוא היום, עדיין יש אנשים שלא מוכנים להעניק לו את התואר הלא מי יודע מה נחשב - "ראפר". לכו תבינו בורות. האמת, שיש בזה איזו שהיא אמת קטנה, בכל זאת, מבט זריז בשיתופי הפעולה שבאלבום הזה מראה קבוצת All-Stars של הרוק האלטרנטיבי – ז'אק דה לה רושה (רייג' אגנסט דה מאשין), סרג' טנקיאן (סיסטם אוף א דאון) וריק רובין (שם הרכב בארבעה מילים
, סתם...המפיק האגדי). שמיעה ראשונית של האלבום תשאיר אתכם עם זיכרון של תערובת שירת רוק,מקצבי ראפ, גיטרות בדיסטורשן והרבה ספווקן וורד (spoken-word). ולמרות כל התערובת הזו, אין מישהו שפועם בו הלב של ההיפ הופ כמו סול וויליימס. הוא סיפר בראיון מסוים, שבחודש ה9 להריון שלה, אמו הלכה לראות הופעה של ג'יימס בראון ז"ל, וכשהוא שר "It Loud, I'm Black and I'm Proud" ירדו לה המים והיא הובהלה לבית החולים, ועם רקע שכזה נולד וויליימס. אני באמת מאמין שהרקע של בן אדם, מראה הרבה על מי שהוא. סול וויליימס נולד לאם שהיא מורת בית ספר, ואב שהיה מטיף, וכשאתה גדל בבית שכזה, אתה לא יכול לגדול להיות אזרח מן השורה, אתה תהיה חייב להגיד את מה שיש לך בראש, וסול וויליימס בהחלט מנצל את החובה הזו. בשיר הבועט אולי באלבום - African Student Movement, הוא למעשה לא אומר שום משפט שלם. בכל פעם מציין מילה, ואז אוסף את הכול במשפט נדוש כל כך, שאצל וויליימס מקבל משמעות שונה לגמרי. מיד לאחר הפזמון שהוא Now tell me, where my niggas at? וויליימס עונה לשאלה של עצמו – "בדאונטוון. בבלוק. במועדון. מתחממים, רוקדים. מזבלים בשכל. מספרים שקרים,כמו פימפ. בינתיים, underpaid.קוראים כמו, כיתה ב'.הדוד סם, מחתים אותך. הטבות, ורובה." פואטיקה בוטה. אבל כאמור,בניגוד לאלבומו הראשון, באלבום הזה אין רק מחאה, אלא גם כמה שירים אישיים עד כאב. Black Stacey, ללא ספק השיר הכי טוב באלבום, נפתח בנגינת פסנתר דרמתית, שלאט נעטפת במעטה סנייר עדין, עד הרגע הנכון, בערך באמצע הבית השני, שבו הכול מתפוצץ בעזרת תוף מונוטוני שקורע את הנשמה. כל המעטה המוזיקלי הזה משאיר את הבמה לסול וויליימס כדי לשפוך את הלב על חוסר הביטחון הגדול שהיה לו בתור ילד, ועל כמה שהוא הרגיש "שחור מדי". בשני הבתים הראשונים שבשיר הוא פונה לעבר בחורה, שהכירה אותו בתור ילד, ומספר לה בכנות על כל הדברים הקטנים שהיא אמרה שפגעו בו. "I dreamt of being white and complimented by you, but the only shiny black thing that you liked was my shoes. " גם אם אנחנו לא יכולים להתחבר לסיבה שהוא הרגיש כל כך חסר ביטחון (בעיקר האשכנזים שביננו), אי אפשר שלא להזדהות, כי בסופו של דבר, כולם סבלו או סובלים מאיזשהו חוסר ביטחון גדול. בבית האחרון שבשיר וויליימס פונה לכל שחקני הכדורסל,הפימפ'ס והראפרים הקשוחים, וקורא להם להוציא החוצה את כל החוסר ביטחון שלהם ולהיות כנים. לכתוב שירים שלא כותבים. אני רוצה לסיים את ההמלצה הזאת במשהו שלא נהוג לעשות, וזה לדבר על העטיפה של האלבום. בעידן של mp3 ,איפוד ותמונות של The Game יושב על גלגלי משאית, שכחנו שחלק מהאלבום זה גם העטיפה שלו, שאמורה לייצג את מה שנמצא מאחורי הפלסטיק. בעטיפת האלבום רואים, בתמונה שנראה שרופה טיפה וכמעט מטושטשת, מביט בחשש החוצה,מתוך מה שנראה כמו רכב, כשלמעלה יש רמקול חבוט, וכך וויליימס מנציח את דמות המטיף שהודבקה לו. אבל אני לא מרגיש שהוא מטיף, אלא שהוא דמות נדירה בעולם ההיפ הופ, שכל מה שיוצא מפיו זאת כנות, רצון וכוח לשינוי.
זה לא דבר נדיר לראות אמן שקורא לאלבום שלו על שם עצמו, דבר הידוע גם כ-self titled. לרוב זה נובע מחוסר מקוריות, איזשהו רצון להדגשה עצמית וחזרה על השם שלך כדי לתפוס את תשומת הלב של הקונה, מה שגם בדרך כלל מדובר בגימיק של אלבום ראשון. אבל כשמדובר באלבום Saul Williams של (אני מניח שאתם כבר מנחשים) סול וויליימס, התחושה היא שלא מדובר בגימיק, אלא הוא החליט על הכותרת הזו כי מדובר במבט פתוח לתוך ראשו של וויליימס. בניגוד לאלבומו הראשון והמצוין, Amethyst Rock Star, שכיסה בעיקר שירי מחאה וזעם על מצב ההיפ הופ, באלבומו השני וויליימס בוחר לטייל דרך מגוון של נושאים אישיים, החל בתקופות הקשות של הילדות שלו, ועד לתחושותיו על זהות ומצב האדם השחור שבאמריקה. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי כשחיפשתי מידע על סול וויליימס זה שהוא מאוד מעורר מחלוקת בארה"ב. לא כולם מוכנים להודות שהוא היפ הופ, אפילו בתוך הקהילה. למרות שהוא מדבר בעיקר על מצב השחורים באמריקה ועל הצורך להפוך את ההיפ הופ חזרה לתרבות מלאה ולא למגן השניים משובץ יהלומים שהוא היום, עדיין יש אנשים שלא מוכנים להעניק לו את התואר הלא מי יודע מה נחשב - "ראפר". לכו תבינו בורות. האמת, שיש בזה איזו שהיא אמת קטנה, בכל זאת, מבט זריז בשיתופי הפעולה שבאלבום הזה מראה קבוצת All-Stars של הרוק האלטרנטיבי – ז'אק דה לה רושה (רייג' אגנסט דה מאשין), סרג' טנקיאן (סיסטם אוף א דאון) וריק רובין (שם הרכב בארבעה מילים
