טוב אספר לכם קצת יותר
אולי תבינו יותר מאיפו נובעת המצוקה הרגשית שלי , ואולי יהיה לכם עיצות לעזור. עברתי תאונת דרכים קשה, ביקור בשמיים שבועות בטיפולי נמרץ, בית חולים אחד, בית חולים שני , שוב ביקור שם למעלה בית חולים שלישי, והגעתי לבית חולים רביעי כבר שם תודה לאל זה נעצר לא אישפוזים רק טיפול מעקב ועיצות איך לחיות, כמו כן קיבלתי מתנה ``מכונת חמצן, ומכונת הנשמה`` ללא שום הדרכה מה לעשות?איך לחיות פשוט יום אחד קיבלתי את המכונות, אני גרה בדירה שכורה לבד, עם שומרות ללילה ואמא באה המון אלי ועושה המון וכבר נשחקת. התאונה קרתה לפני ארבע שנים בדיוק הייתי בגיל 27 סיימתי תואר ראשון חודש קודם, כבר דמיינתי את עצמי יושבת במשרד רוא``ח מפתחת קרירה, אהבתי מאוד להצטיין, התקבלתי לפקולטה למשפטים הכל נראה ורוד. ואז יום בהיר עוד לא הספקתי לטייל להנות לקחת חופש אחרי חמש שנים לימודים קשים, מצאתי את עצמי במצב קשה מאוד נאבקת על חיי. בהתחלה באו חברים מהאוניברסיטה ומילדות הרבה לבקר , למרות המרחק ממקום המגורים, המשפחה הקרובה כולם ישבו יום יום ותמכו והבטיחו הבטחות שהכל יעבור. עם החודשים שחלפו לאט לאט כולם נהיו עסוקים, אפילו לשיחת טלפון, כולם לא יכלו יותר, מלבד אמא שאיתי ולאט לאט נשארתי רגשית לבד. חודשים מצאתי עצמי עם חוסר רצון לחיות, עם חוסר סיבה לחיות, אני המכונות והבית, ואחרי כמה חודשים ידיד העלה רעיון שאתחיל להשתמש באינטרנט. וככה הגעתי לעולם הצטים נחשפתי, ומהר מאוד שילמתי את ``המחיר`` אנשים רעים בצטים לא חסר ניצלו את העובדה שאני מאוד מאוד רגישה ופגיעה וידעו איפו לפגוע כשצריך. הכרתי גם לא מעט אנשים טובים , ניסיתי כל פעם לעשות מפגשים בביתי ,אבל כולם באו פעם אחת לראות איך חי אדם מונשם וזהו אחכ רק היי וביי בצט, והמון רכילות. אני מרגישה שלאנשים מצד אחד מאוד קל עם זה שכלפי חוץ אני חזקה ומנסה לרוב לחייך,לא מרותקת למיטה עומדת על רגליי נראית רגיל, אך מצד שני מאוד קשה אם הם תופסים אותי ביום של קוצר קשה, או ביום כמו היום של בכי , של ויתור של עיפות מהמאבק היומיומי. בתחילת הדרך כלכלית קיבלתי עזרה מחברת הביטוח, היו לי מטפלים, היה לי מי לדבר איתו ולראות אותו, כי רוב היום גם אם אני לא מחוברת למכונות אני חיה בקרבתם, מפחדת למות שוב, מזה יותר משנה אני חיה במצוקה כלכלית שלא מאפשרת לי מעבר ללאכול בקושי, תוך ויתור אפילו על יציאה מהדלת לא לרופא או בדיקה כי אין לי אפילו כסף למונית. וגם זה כבר לאט לאט מחמיר יותר, בקרוב גם שכד לא אשלם. אני עושה כל מה שאפשר, להשתקם רפואית, ותודה לאל עם כח הרצון שלי עברתי כיברת דרך ארוכה, יצאתי משבועות הנשמה מלאה, קמתי מכסא גלגלים אך מחכים לי עוד שנים מכוערות של מאבק משפטי,ושנים של מאבק רפואי יומיומי. חוקרים שרודפים אחריי ומנסים כל הישג הכי קטן שלי לעשות ממנו תבלין, ומצוקה כלכלית כדי לשבור אותי שאוותר על הכל. הגעתי למצב שהיום חיי הם מיטה-בלילה תחת שמירה רוב ימי השבוע של אמא עירנית-כי אני מחוברת למוכנת ההנשמה עם דום נשימה, וביום פתיחת עיניים למחשב למטבח למיטה. האדם היחיד שעוד אני יוצאת אליו מידי כמה שבועות זה הפסיכאטר ולו כדי לבכות לו ולדבר איתו.זה מנקה זה עוזר ומעט מאוד לא מספיק, אם ידידים מהעבר או אחיי מתקשרים אני לא יכולה לספר להם על רגשותיי, כי בשבילהם עברו שנים, והם נשחקו. ראיתי שכתבו למישהו שהפסיכולוגים הם לא חברים אלא מטפלים, זה נכון מאוד , אך במקרה שלי המטפלת בזמן האישפוזים, המטפלת הפרטית שהיתה לי בתחילה והיום הפסיכאטר מטעם קופת חולים, בעצם יודעים שאני לא המטופלת שהם רגילים אליה, כי אני מצוקה אמיתית מכל כיוון ,וכל מה שהם מנסים זה להיות ידידי הנפש, להקשיב ``להיות חברים``(ממש לא מספיק) עד שיחלפו השנים ואולי המשפט יגמר ואולי יהיה לי מספיק כסף כדי לצאת עם מלווים לרחובות כמו שראוי עם כל הציוד איתי-אני אישית מרגישה בלב שאמות עוד לפני שזה יקרה. אני מאוד מאוד רוצה ,ואף אחד לא מצליח לחשוב איך להכנס למסגרת של אנשים, אפילו מצידי להתאשפז במוסד פסיכאטרי רק לא להיות לבד עם עצמי, הפסיכאטר שלי כמעט מוריד דמעות כשאני אומרת לו את זה , כי הוא יודע שאין בידיו איך לעזור, מלבד כמה שמוקצב לו להיות שם בשבילי, ובטח שאני לא חולה פסיכאטרית. אני תמיד שואלת את המטפלים הפסיכולוגים שלי מה הייתם עושים במקומי, כל לילה להתחבר למכונת הנשמה ולישון ולא להיות בטוח שתתעורר, ולקוות שהשומרת לא תרדם וחלילה יקרה משהו, ולקום בבוקר ולהיות עם ארבע קירות ומחשב, ככה כמה שנים.הם עונים מתים מפחד אין לנו מושג אפילו בדמיון להכנס לעובדות החיים שאת חיה, תחפשי מה שיתן לך אושר במגבלות הקיימות. אבל מה הוא הדבר אף אחד לא יודע, כי כל דבר שעולה בדעתינו נתקל במגבלה זו או אחרת. אני מרגישה שזה לא פייר לא מספיק אני צריכה להלחם בצד הרפואי, גם מצוקה כלכלית על הראש, גם משפט על הראש, גם חוקרים שרודפים אחריי וגם בדידות נפשית-מי צריך את זה? מה זה משנה אם אמות היום או עוד שנה אולי כדאי לגמור את זה היום לפני שהתדרדרות המצופה תקרה-המטפלים שותקים. אני יודעת דבר אחד אני אדם מאוד מאוד חזק נפשית , לא אדם שמחר אתאבד , אבל מספיק שאני מפסיקה את הפעילות שאני צריכה לחזק את הנשימה, מרוב יאוש זה כבר חלק הדרך לעולם הבא. איך אני יכולה להכיר אנשים שרק יהיו חברים -סתם לשבת ביחד בדשא עם כוס קפה, סתם לדבר על הכל בטלפון, סתם שיספרו לי על דבריים מעבר לחיי הוירטואלים. חברים שלא יברחו אם יראו אותי ביום זה או אחר בוכה. פשוט אנשים שיחלקו איתי דברים ולא בביקורי רחמים כמו בבית חולים. אני שואלת את עצמי המון מה דפוק אצלי, מנסה לשאול אחרים שהיו איתי בקשר וירטואלי או טלפוני דרך הרשת ועכשיו פחות ופחות, למה? מה עשיתי? כולם בעצם אומרים לא עשית כלום, ומישהי ניסתה להסביר לי שאנשים שבאים לרשת, לצטים לפורומים, מחפשים חברה להתפרק אבל לא בנויים לקחת עליהם קשר שמצריך כוחות נפשיים מעבר לידידות רגילה עם אדם בריא, ולכן מתרחקים. ומה איתי? כמה אשאר לבד? מתי אחזור להיות רחל מהעבר שיום אחד מסוגלת לקום להעיף את המכשירים ולצאת לשפת הים לטיילת ולשבת במסעדה , על החיים על המוות(מבחינה רפואית אף פעם לא אוכל לחיות בלי המכשירים יותר). פעם הייתי כזו לא הייתי נכנעת למגבלות היום אני עייפה בוכה המון. מאיפו הדמעות האלה לפעמים אני שואלת את עצמי, אין לי מענה.
אולי תבינו יותר מאיפו נובעת המצוקה הרגשית שלי , ואולי יהיה לכם עיצות לעזור. עברתי תאונת דרכים קשה, ביקור בשמיים שבועות בטיפולי נמרץ, בית חולים אחד, בית חולים שני , שוב ביקור שם למעלה בית חולים שלישי, והגעתי לבית חולים רביעי כבר שם תודה לאל זה נעצר לא אישפוזים רק טיפול מעקב ועיצות איך לחיות, כמו כן קיבלתי מתנה ``מכונת חמצן, ומכונת הנשמה`` ללא שום הדרכה מה לעשות?איך לחיות פשוט יום אחד קיבלתי את המכונות, אני גרה בדירה שכורה לבד, עם שומרות ללילה ואמא באה המון אלי ועושה המון וכבר נשחקת. התאונה קרתה לפני ארבע שנים בדיוק הייתי בגיל 27 סיימתי תואר ראשון חודש קודם, כבר דמיינתי את עצמי יושבת במשרד רוא``ח מפתחת קרירה, אהבתי מאוד להצטיין, התקבלתי לפקולטה למשפטים הכל נראה ורוד. ואז יום בהיר עוד לא הספקתי לטייל להנות לקחת חופש אחרי חמש שנים לימודים קשים, מצאתי את עצמי במצב קשה מאוד נאבקת על חיי. בהתחלה באו חברים מהאוניברסיטה ומילדות הרבה לבקר , למרות המרחק ממקום המגורים, המשפחה הקרובה כולם ישבו יום יום ותמכו והבטיחו הבטחות שהכל יעבור. עם החודשים שחלפו לאט לאט כולם נהיו עסוקים, אפילו לשיחת טלפון, כולם לא יכלו יותר, מלבד אמא שאיתי ולאט לאט נשארתי רגשית לבד. חודשים מצאתי עצמי עם חוסר רצון לחיות, עם חוסר סיבה לחיות, אני המכונות והבית, ואחרי כמה חודשים ידיד העלה רעיון שאתחיל להשתמש באינטרנט. וככה הגעתי לעולם הצטים נחשפתי, ומהר מאוד שילמתי את ``המחיר`` אנשים רעים בצטים לא חסר ניצלו את העובדה שאני מאוד מאוד רגישה ופגיעה וידעו איפו לפגוע כשצריך. הכרתי גם לא מעט אנשים טובים , ניסיתי כל פעם לעשות מפגשים בביתי ,אבל כולם באו פעם אחת לראות איך חי אדם מונשם וזהו אחכ רק היי וביי בצט, והמון רכילות. אני מרגישה שלאנשים מצד אחד מאוד קל עם זה שכלפי חוץ אני חזקה ומנסה לרוב לחייך,לא מרותקת למיטה עומדת על רגליי נראית רגיל, אך מצד שני מאוד קשה אם הם תופסים אותי ביום של קוצר קשה, או ביום כמו היום של בכי , של ויתור של עיפות מהמאבק היומיומי. בתחילת הדרך כלכלית קיבלתי עזרה מחברת הביטוח, היו לי מטפלים, היה לי מי לדבר איתו ולראות אותו, כי רוב היום גם אם אני לא מחוברת למכונות אני חיה בקרבתם, מפחדת למות שוב, מזה יותר משנה אני חיה במצוקה כלכלית שלא מאפשרת לי מעבר ללאכול בקושי, תוך ויתור אפילו על יציאה מהדלת לא לרופא או בדיקה כי אין לי אפילו כסף למונית. וגם זה כבר לאט לאט מחמיר יותר, בקרוב גם שכד לא אשלם. אני עושה כל מה שאפשר, להשתקם רפואית, ותודה לאל עם כח הרצון שלי עברתי כיברת דרך ארוכה, יצאתי משבועות הנשמה מלאה, קמתי מכסא גלגלים אך מחכים לי עוד שנים מכוערות של מאבק משפטי,ושנים של מאבק רפואי יומיומי. חוקרים שרודפים אחריי ומנסים כל הישג הכי קטן שלי לעשות ממנו תבלין, ומצוקה כלכלית כדי לשבור אותי שאוותר על הכל. הגעתי למצב שהיום חיי הם מיטה-בלילה תחת שמירה רוב ימי השבוע של אמא עירנית-כי אני מחוברת למוכנת ההנשמה עם דום נשימה, וביום פתיחת עיניים למחשב למטבח למיטה. האדם היחיד שעוד אני יוצאת אליו מידי כמה שבועות זה הפסיכאטר ולו כדי לבכות לו ולדבר איתו.זה מנקה זה עוזר ומעט מאוד לא מספיק, אם ידידים מהעבר או אחיי מתקשרים אני לא יכולה לספר להם על רגשותיי, כי בשבילהם עברו שנים, והם נשחקו. ראיתי שכתבו למישהו שהפסיכולוגים הם לא חברים אלא מטפלים, זה נכון מאוד , אך במקרה שלי המטפלת בזמן האישפוזים, המטפלת הפרטית שהיתה לי בתחילה והיום הפסיכאטר מטעם קופת חולים, בעצם יודעים שאני לא המטופלת שהם רגילים אליה, כי אני מצוקה אמיתית מכל כיוון ,וכל מה שהם מנסים זה להיות ידידי הנפש, להקשיב ``להיות חברים``(ממש לא מספיק) עד שיחלפו השנים ואולי המשפט יגמר ואולי יהיה לי מספיק כסף כדי לצאת עם מלווים לרחובות כמו שראוי עם כל הציוד איתי-אני אישית מרגישה בלב שאמות עוד לפני שזה יקרה. אני מאוד מאוד רוצה ,ואף אחד לא מצליח לחשוב איך להכנס למסגרת של אנשים, אפילו מצידי להתאשפז במוסד פסיכאטרי רק לא להיות לבד עם עצמי, הפסיכאטר שלי כמעט מוריד דמעות כשאני אומרת לו את זה , כי הוא יודע שאין בידיו איך לעזור, מלבד כמה שמוקצב לו להיות שם בשבילי, ובטח שאני לא חולה פסיכאטרית. אני תמיד שואלת את המטפלים הפסיכולוגים שלי מה הייתם עושים במקומי, כל לילה להתחבר למכונת הנשמה ולישון ולא להיות בטוח שתתעורר, ולקוות שהשומרת לא תרדם וחלילה יקרה משהו, ולקום בבוקר ולהיות עם ארבע קירות ומחשב, ככה כמה שנים.הם עונים מתים מפחד אין לנו מושג אפילו בדמיון להכנס לעובדות החיים שאת חיה, תחפשי מה שיתן לך אושר במגבלות הקיימות. אבל מה הוא הדבר אף אחד לא יודע, כי כל דבר שעולה בדעתינו נתקל במגבלה זו או אחרת. אני מרגישה שזה לא פייר לא מספיק אני צריכה להלחם בצד הרפואי, גם מצוקה כלכלית על הראש, גם משפט על הראש, גם חוקרים שרודפים אחריי וגם בדידות נפשית-מי צריך את זה? מה זה משנה אם אמות היום או עוד שנה אולי כדאי לגמור את זה היום לפני שהתדרדרות המצופה תקרה-המטפלים שותקים. אני יודעת דבר אחד אני אדם מאוד מאוד חזק נפשית , לא אדם שמחר אתאבד , אבל מספיק שאני מפסיקה את הפעילות שאני צריכה לחזק את הנשימה, מרוב יאוש זה כבר חלק הדרך לעולם הבא. איך אני יכולה להכיר אנשים שרק יהיו חברים -סתם לשבת ביחד בדשא עם כוס קפה, סתם לדבר על הכל בטלפון, סתם שיספרו לי על דבריים מעבר לחיי הוירטואלים. חברים שלא יברחו אם יראו אותי ביום זה או אחר בוכה. פשוט אנשים שיחלקו איתי דברים ולא בביקורי רחמים כמו בבית חולים. אני שואלת את עצמי המון מה דפוק אצלי, מנסה לשאול אחרים שהיו איתי בקשר וירטואלי או טלפוני דרך הרשת ועכשיו פחות ופחות, למה? מה עשיתי? כולם בעצם אומרים לא עשית כלום, ומישהי ניסתה להסביר לי שאנשים שבאים לרשת, לצטים לפורומים, מחפשים חברה להתפרק אבל לא בנויים לקחת עליהם קשר שמצריך כוחות נפשיים מעבר לידידות רגילה עם אדם בריא, ולכן מתרחקים. ומה איתי? כמה אשאר לבד? מתי אחזור להיות רחל מהעבר שיום אחד מסוגלת לקום להעיף את המכשירים ולצאת לשפת הים לטיילת ולשבת במסעדה , על החיים על המוות(מבחינה רפואית אף פעם לא אוכל לחיות בלי המכשירים יותר). פעם הייתי כזו לא הייתי נכנעת למגבלות היום אני עייפה בוכה המון. מאיפו הדמעות האלה לפעמים אני שואלת את עצמי, אין לי מענה.
