New Way To Bleed
New member
קשה לי לנשום
והבטחתי לעצמי שלא אכתוב פה. באמת כבר הרבה זמן שלא כתבתי. 4 שנים? 5? בערך.
והתמודדתי בסדר בכוחות עצמי (כי טוב זה לא היה, אבל כן בסדר. בסדר.)
פתאום קשה לי לנשום ויש בי מועקה.
אני לוקח כדורים כמו שרשמו לי והכול בסדר רוב הזמן עד שהמוח שלי מתעסק בלילה במה שהכי חשוב, כי דחקתי את כל המחשבות הצידה במהלך היום, רק כדי לתפקד כמו בנאדם, כדי לא להתפרק.
והנה עכשיו לילה, אז אני יושב וחושב.
השתחררתי מהצבא ופתאום אין לי מסגרת ממשית, רק מה שבניתי לעצמי ללימודים וכאילו זה לא מספיק אינטסיבי (למרות שזה כן), וכאילו עכשיו אני לא אמור להתכונן לבחינה ובמקום אני יושב וחושב ותופס את החזה כאילו אני טובע, ואין חמצן או אור למעלה.
אני עמוק בתוך המים וכואב לי.
אני חושב שקצת הגזמתי עם השאיפות שלי מעצמי.
הכדורים עוזרים אבל הם לא מתקנים מה ששבור, את זה אני עושה בסדר לבד, אבל לא בקצב מהיר מספיק כדי לחיות בצורה שקבעתי לעצמי.
אז האטתי.
הורדתי הילוך.
אני.
אבל המוח לא. המוח רוצה, משתוקק למשהו מרגש, מלהיב, את כל האופציות בעולם כי פתאום אין לי דיכאון מעייף שמושך אותי למטה, הוא רק קצת פה אבל קצת. טיפה.
והנפש לא עומדת בקצב. אני לא יכול לרוץ ריצת 2000 בלי חימום, ואני אולי
רק אולי
לא יכול לעשות את זה לבד
(אם אני פה כותב במקום במחברת שלי)
אני יודע שלהיכשל זה חלק מהחיים, ואני מקבל את זה בברכה
נכשלתי כבר אלפי פעמים וזה לגמרי ב-ס-ד-ר
זה אנושי
מותר
אבל...
אני לא רוצה להיכשל בשאיפות החדשות שלי שיהפכו אותי למה שאני באמת רוצה להיות, עכשיו כשאני לא כלוא בתוך האפלה הזאת
עכשיו כשמותר לי לחלום ולהרגיש משהו מעבר ....
אני לא רוצה לפספס הזדמנות יקרה כזאת לעשות משהו עם עצמי
אני כל כך רוצה
ואני כל כך מפחד להיכשל ולאכזב את עצמי
ואני כל כך מפחד ליפול
והבטחתי לעצמי שלא אכתוב פה. באמת כבר הרבה זמן שלא כתבתי. 4 שנים? 5? בערך.
והתמודדתי בסדר בכוחות עצמי (כי טוב זה לא היה, אבל כן בסדר. בסדר.)
פתאום קשה לי לנשום ויש בי מועקה.
אני לוקח כדורים כמו שרשמו לי והכול בסדר רוב הזמן עד שהמוח שלי מתעסק בלילה במה שהכי חשוב, כי דחקתי את כל המחשבות הצידה במהלך היום, רק כדי לתפקד כמו בנאדם, כדי לא להתפרק.
והנה עכשיו לילה, אז אני יושב וחושב.
השתחררתי מהצבא ופתאום אין לי מסגרת ממשית, רק מה שבניתי לעצמי ללימודים וכאילו זה לא מספיק אינטסיבי (למרות שזה כן), וכאילו עכשיו אני לא אמור להתכונן לבחינה ובמקום אני יושב וחושב ותופס את החזה כאילו אני טובע, ואין חמצן או אור למעלה.
אני עמוק בתוך המים וכואב לי.
אני חושב שקצת הגזמתי עם השאיפות שלי מעצמי.
הכדורים עוזרים אבל הם לא מתקנים מה ששבור, את זה אני עושה בסדר לבד, אבל לא בקצב מהיר מספיק כדי לחיות בצורה שקבעתי לעצמי.
אז האטתי.
הורדתי הילוך.
אני.
אבל המוח לא. המוח רוצה, משתוקק למשהו מרגש, מלהיב, את כל האופציות בעולם כי פתאום אין לי דיכאון מעייף שמושך אותי למטה, הוא רק קצת פה אבל קצת. טיפה.
והנפש לא עומדת בקצב. אני לא יכול לרוץ ריצת 2000 בלי חימום, ואני אולי
רק אולי
לא יכול לעשות את זה לבד
(אם אני פה כותב במקום במחברת שלי)
אני יודע שלהיכשל זה חלק מהחיים, ואני מקבל את זה בברכה
נכשלתי כבר אלפי פעמים וזה לגמרי ב-ס-ד-ר
זה אנושי
מותר
אבל...
אני לא רוצה להיכשל בשאיפות החדשות שלי שיהפכו אותי למה שאני באמת רוצה להיות, עכשיו כשאני לא כלוא בתוך האפלה הזאת
עכשיו כשמותר לי לחלום ולהרגיש משהו מעבר ....
אני לא רוצה לפספס הזדמנות יקרה כזאת לעשות משהו עם עצמי
אני כל כך רוצה
ואני כל כך מפחד להיכשל ולאכזב את עצמי
ואני כל כך מפחד ליפול
