AFuckingDancer
New member
קשה לי
אני לא יודעת מה לעשות...
בזמן האחרון התחלתי לריב עם אמא שלי מלא. רבתי איתה לא מעט גם קודם אבל בחודש האחרון הריבים נהיו הרבה יותר רציניים על נושאים הרבה יותר קטנים...
בשישי האחרון היה לי ריב ענק איתה ובדרך כלל מה שאני עושה אחרי ריב כזה אני שולחת לחברה הכי טובה שלי הודעה, אבל אמא שלי לקחה לי את הטלפון והמחשב ולא יכולתי לדבר איתה, אז עשיתי משהו שבחיים בחיים לא עשיתי, לקחתי מספריים וחתכתי את הגב של יד ימין שלי (אני שמאלית) שישים ושלוש פעמים (כן, ספרתי).
אתמול אמא שלי אמרה שהיא יכולה לקחת אותי מבית ספר לשיעור ריקוד וכשנכנסנו לאוטו היא ראתה את היד שלי ושאלה מה זה, נכנסתי לפאניקה ופשוט יצאתי מהמכונית ולקחתי את האוטובוס במקום, ולא הסכמתי לדבר על זה עם אמא שלי. מאוחר יותר אבא שלי בא אליי ואמר לי שאמא שלי סיפרה לו על היד והוא אמר לי שיש 4 סיבות מרכזיות שילדים חותכים את עצמם. אני זוכרת רק את השתיים שהיו נכונות לגביי- שהם לא מרגישים שהם יכולים לדבר עם מישהו ושהם רוצים להראות כמה קשה להם בלי לדבר על זה.
היה לי היום את השיעור הראשון עם המחנכת שלי השבוע (מיום ראשון היו לנו מלא ביטולים על השיעורים איתה) וכשהיא שמה לב ליד שלי היא אמרה לי שאנחנו צריכות לדבר. נכנסתי שוב לפאניקה ואמרתי משהו על זה שאני הולכת לשירותים וברחתי, לבכות בשירותים.
יש לי מחר אסיפת הורים איתה ועם אמא שלי ואני יודעת שהנושא הזה יעלה ואני פשוט ממש לא רוצה לדבר על זה. אני יודעת שאני לא צריכה לחתוך את עצמי אבל ברצינות שעכשיו לפחות למדתי לא לעשות את זה במקום שאי אפשר באמת לכסות בלי להיראות דפוקה. אבל אני באמת לא מבינה- למה לאנשים כל כך אכפת שלקחתי מספריים וחתכתי את העור שלי? זה לא כואב להם, זה כואב לי (וגם זה לא באמת כואב). אותם לא שואלים כל שנייה ממה זה, שואלים אותי. זה לא יעשה להם צלקות, זה יעשה לי. זה לא אומר עליהם כלום, זה אומר (אני מקווה) שקשה *לי*, אז למה כולם עושים מזה כזה עניין גדול? אם הייתי יודעת שיעשו מזה כזאת דרמה הייתי פשוט צורחת על אמא שלי במקום
אני לא יודעת מה לעשות...
בזמן האחרון התחלתי לריב עם אמא שלי מלא. רבתי איתה לא מעט גם קודם אבל בחודש האחרון הריבים נהיו הרבה יותר רציניים על נושאים הרבה יותר קטנים...
בשישי האחרון היה לי ריב ענק איתה ובדרך כלל מה שאני עושה אחרי ריב כזה אני שולחת לחברה הכי טובה שלי הודעה, אבל אמא שלי לקחה לי את הטלפון והמחשב ולא יכולתי לדבר איתה, אז עשיתי משהו שבחיים בחיים לא עשיתי, לקחתי מספריים וחתכתי את הגב של יד ימין שלי (אני שמאלית) שישים ושלוש פעמים (כן, ספרתי).
אתמול אמא שלי אמרה שהיא יכולה לקחת אותי מבית ספר לשיעור ריקוד וכשנכנסנו לאוטו היא ראתה את היד שלי ושאלה מה זה, נכנסתי לפאניקה ופשוט יצאתי מהמכונית ולקחתי את האוטובוס במקום, ולא הסכמתי לדבר על זה עם אמא שלי. מאוחר יותר אבא שלי בא אליי ואמר לי שאמא שלי סיפרה לו על היד והוא אמר לי שיש 4 סיבות מרכזיות שילדים חותכים את עצמם. אני זוכרת רק את השתיים שהיו נכונות לגביי- שהם לא מרגישים שהם יכולים לדבר עם מישהו ושהם רוצים להראות כמה קשה להם בלי לדבר על זה.
היה לי היום את השיעור הראשון עם המחנכת שלי השבוע (מיום ראשון היו לנו מלא ביטולים על השיעורים איתה) וכשהיא שמה לב ליד שלי היא אמרה לי שאנחנו צריכות לדבר. נכנסתי שוב לפאניקה ואמרתי משהו על זה שאני הולכת לשירותים וברחתי, לבכות בשירותים.
יש לי מחר אסיפת הורים איתה ועם אמא שלי ואני יודעת שהנושא הזה יעלה ואני פשוט ממש לא רוצה לדבר על זה. אני יודעת שאני לא צריכה לחתוך את עצמי אבל ברצינות שעכשיו לפחות למדתי לא לעשות את זה במקום שאי אפשר באמת לכסות בלי להיראות דפוקה. אבל אני באמת לא מבינה- למה לאנשים כל כך אכפת שלקחתי מספריים וחתכתי את העור שלי? זה לא כואב להם, זה כואב לי (וגם זה לא באמת כואב). אותם לא שואלים כל שנייה ממה זה, שואלים אותי. זה לא יעשה להם צלקות, זה יעשה לי. זה לא אומר עליהם כלום, זה אומר (אני מקווה) שקשה *לי*, אז למה כולם עושים מזה כזה עניין גדול? אם הייתי יודעת שיעשו מזה כזאת דרמה הייתי פשוט צורחת על אמא שלי במקום
