אין דרך אחרת

אין דרך אחרת

בקיצור, אני שוקלת למות.
למה? כי לאף אחד לא אכפת.
כי אף אחד לא לוקח עלי אחריות וזה כולל אותי.
כי כולם נעלמים לי ככה מהחיים ברגע ששומעים שטיפה קשה לי.
אין לי כוח אפילו להתחיל לספר את מה שעבר עליי כי זה כל כך ארוך.
אין לי כוח לדבר עם אנשים.
אין אף אחד שתומך בי.
אני תוהה אם פשוט לברוח בלילה ולתקוע בעצמי סכין ולגמור עם זה.
כי בחייאת, אפילו אני שונאת את עצמי, וכל נשימה שלי היא קללה בעיניי.
אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת כאן.
כבר כמה ימים שאני הולכת כמו רוח רפאים... בלי לעשות כלום.
כבר כמה ימים אני חושבת על איך לקחת את הסכין ולחתוך בלי שיראו, על איך לברוח בלילה בלי שידעו ופשוט למות.
אבל למי אכפת.
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
לנו אכפת!!


היי יקרה,

אני שומעת עד כמה את מרגישה מותשת, ממש באפיסת כוחות אל מול רוחות הרפאים של העבר שמציפות מחדש, מותשת אל מול התמודדות כל כך ארוכת שנים...

אני שומעת כמה את מרגישה בודדה באופן בלתי נסבל בהתמודדות הזו, באופן שמרגיש שאין בית מוחשי או נפשי להישען עליו ולהתמלא דרכו, עד כמה את פגועה מאותם אנשים שהיו לרגע ובחרו ללכת, כמה זה ערער את היציבה, וכמה זה טלטל את נימי הנשמה... וזה נראה שחווית הדחייה שלהם קשורה לחווית הדחייה שלך את עצמך, באופן בו הטלטלה הזו גורמת לך להרגיש שהפיתרון היחידי האפשרי לסבל היא לשים סוף לחיים שלך, להיעלם כמו שאת מרגישה שנעלמו לך – בלילה, בחשכה, ללא מילים...

ואולי את כותבת כאן כי יש בתוכך קול שמבקש לבדוק האם יש פה מישהו שאכפת, שלוקח אחריות, ובעיני דרך הכתיבה כאן את זו שלקחת אחריות, כי לקחת אחריות זה גם לבחור להיעזר ועדות לכוחות פנימיים עצומים שנותרו ולא נלקחו לך, לא משנה מה עברת... ובעיני זה גם קול שעוד לא איבד את הכוחות והתקווה, ורוצה לשים שאלה מאחורי האמירה שאין דרך אחרת, להטיל ספק, שבאמצעותו ובניגוד למוות, ממנו אין דרך חזרה, יאפשר לבחון האם יוכל להיות אחרת, שאולי יבואו ימים שונים...

אני מאוד דואגת לך ורוצה להזמין אותך לבוא ולדבר איתנו בצ'אט. הצ'אט פעיל כל ערב (חוץ משישי) בין תשע לחצות. נוכל להבין יותר לעומק, לתמוך ולחשוב ביחד מה ניתן לעשות כדי להקל, כדי לבדוק את האפשרות שיהיה אחרת צעד אחד צעד...

אנחנו רוצים להיות פה איתך ועבורך, בבקשה תאפשרי לנו... מחכים ממש לשמוע ממך,
ועד אז שולחת לך חיבוק חם מכולנו המתנדבים...

שלך מכל הלב,
מתנדבת סה"ר
 

mb261414

New member
את רוצה לשמוע מה עצוב באמת..?

אחרי שתמותי לאחרים עדיין לא יהיה אכפת.. מניסיון.. כבת לאב שלקח את חייו ובחר בדרך הזו אני אומרת לך, אף אחד לא חיכה לי בזרועות פתוחות ודאג לכך שארגיש מספיק טוב, אהיה מספיק חזקה בשביל להצליח להתמודד בחיים האלו. עולם כמנהגו נוהג. אנשים עסוקים בעצמם במחשבות של עצמם, במה קורה עם עצמם. וזה ימשיך ככה. עד אשר תמצאי אנשים שיתעניינו בך, ישאלו אותך, יחשבו עלייך, וירצו בשלומך. ואת יכולה למצוא את האנשים האלו. אני מאמינה שיש. לא יכול להיות שאין. זה הרי לא הגיוני לי. אחרת למה אנחנו כאן? לחיות חיים של משחק מונופול? בהם כל מה שחשוב הוא כמה כסף יש בחשבון הבנק, מעמד, סטטוס, תחרות? זה משעמם. מהו עולם אם לא אנשים שנמצאים בו יחד. אבל אני אהיה כנה. משהו ששמתי לב אליו ממש בימים האחרונים. יש שני סוגי אנשים. ולפני שאתייחס לזה אגיד שיש הסכמה ערכית לגבי טוב ורע. ונדמה, לפעמים, שהגבולות מטושטשים. סוג אחד הם מרותקים לרשע, ואיתו הם גם משתפים פעולה בסוף. סוג אחר, בוחר בטוב עושה טוב ולפעמים נופל בפח. אני אומרת, אל תפלי בפח.
כשאני קוראת את מה שכתבת אני מוצאת שאני מכירה את זה. ומה שעשיתי אני הוא, מילאתי את הזמן הפנוי שלי כדי להיות עסוקה. ברגע שיהיו אנשים קבועים שתפגשי, לאט לאט תראי בעצמך שיש מי שאכפת לו ממך. את תצטרכי לבחור את האנשים האלו בקפידה. ולא צריך הרבה. וזה מספיק. את יוצרת לעצמך עוגן.
יהיו רגעים בהם תרגישי שאין לזה משמעות החלפת לופ אחד באחר.
אבל זה לא מדוייק.
קשה למצוא כוח לדבר עם אנשים כאשר את רב הזמן בתוך עצמך, אין מקום למישהו נוסף או אחר. אין מקום לאף אחד. לכן, פשוט תני לעצמך זמן, לאסוף את עצמך, לעשות סדר, לארגן, זה לוקח זמן ולא ביום. וזה כל הכיף התהליך. אז תהני ממנו. גם זה לוקח זמן להינות ממנו, אומרים לעצמנו הרבה," מחר יום חדש", וככה חיים. כל יום הוא הזדמנות חדשה שמשהו חדש יקרה.
תאחלי לטוב תבקשי טוב וטוב יהיה. אבל אל תשכחי, שהרשע לא נח אף פעם והוא תמיד יחפש להגיע אלייך באיזשהי דרך. תשארי ערה. הכי חשוב, זה תני לקול החיובי לדבר איתך.. גם זה קשה, במיוחד שהשני נשמע יותר בטוח בעצמו כאשר הוא מציג דוגמאות מזכרונות עבר, קטגור .. היופי הוא שבמערכת המשפט הזאת את מחליטה ואת השופטת. אז תשפטי את עצמך בחמלה.
 
למעלה