קשה לי מאוד, למרות שחיצונית הכל טוב
שלום. אני בחורה בת 18 וחצי, לומדת הוראה במכללה, מוכשרת, חכמה, יפה ואהובה בחברה ובמשפחה.
כלפי חוץ הכל כל כך טוב. אין לי תלונות. אבל בפנים! בפנים קשה לי.
יש לי פחדים, בלבול ביחס לעצמי ולדת והרבה מחשבות אובדניות. לפעמים אני ממש רוצה למות. מה שעוצר אותי זה הרחמים על הורי האהובים והפחד שמא אלוקים יעניש אותי אחרי שאני אמות בייסורים שיותר קשים מפה.
כבר כמה חודשים שאני ממש סובלת, ומשתדלת כלפי חוץ לא לשדר זאת. ממשיכה לתפקד, ובלב בוכה. הלימודים נהפכו לעול לא רצוי, שאני מוכרחה להמשיך אותם נגד רצוני. שיתפתי חברות יקרות, אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי וההורים גם הם יודעים ומשתדלים לעזור במה שרק אפשר. אבל מישהו מבין אותי באמת? נדמה לי שאין מי שלגמרי יכול להרגיש אותי. את הכאב העמוק, את הפחד האדיר ואת החוסר אונים... כמו במלכודת. בוכה במיטה המון. רוצה לברוח! מכל החיים הגדולים והלוחצים הללו. ואין לי אפשרות. אלוקים לא מסכים, השכל מחייב שזה לא צעד נכון. אבל אני כבר די מיואשת. העזרה שהסביבה מעניקה לי לא מספיקה. מה עוד יכולה לעשות? עשיתי כל מה שידעתי שיכול לעזור לי.
ולפעמים יש הקלה. לפעמים אני שוכחת ממשאלת המוות, ומרגישה שטוב לי. אבל רק לפעמים. וביתר הזמן אני לכודה בלי מוצא. בלי יכולת להחלץ. מרגישה לפעמים אשמה. למה אני כזו כפויית טובה? אלוקים עוזר לי ונותן לי כ''כ הרבה טוב... כולן מקנאות בי ויש על מה. אז למה אני מרגישה כזו ריקנות? כאילו הכל מטופש וחסר טעם? ומצד שני אני עוד צעירה. צריכה להתחתן וללדת ילדים, להיות מורה טובה, לעזור לאנשים, לנצל את היכולות המדהימות שיש לי! אסור לי לזלזל בזה! לא בסדר לרצות למות! ככה השכל אומר לי.
זו מצוקה פנימית ממש גדולה. כל יום מחדש - אני אומרת לעצמי: ''החבילות של כדורי השינה מחכות לך במגירה. לא בורחות לשום מקום. את תתאבדי, אבל לא היום. רק היום תמשיכי לחיות. מחר תראי מה הלאה'' וככה עוברת יום אחרי יום. עד מתי???? מחכה שהכדורים הפסיכיאטריים ישפיעו. קיבלתי בהתחלה תרופה שלא עזרה לי בכלל, ואח''כ החליפו לי לתרופה אחרת.
מרימה ידיים בבקשת עזרה... מישהו כאן מסוגל להבין אותי? לחוש באמת את המצוקה שלי?
שלום. אני בחורה בת 18 וחצי, לומדת הוראה במכללה, מוכשרת, חכמה, יפה ואהובה בחברה ובמשפחה.
כלפי חוץ הכל כל כך טוב. אין לי תלונות. אבל בפנים! בפנים קשה לי.
יש לי פחדים, בלבול ביחס לעצמי ולדת והרבה מחשבות אובדניות. לפעמים אני ממש רוצה למות. מה שעוצר אותי זה הרחמים על הורי האהובים והפחד שמא אלוקים יעניש אותי אחרי שאני אמות בייסורים שיותר קשים מפה.
כבר כמה חודשים שאני ממש סובלת, ומשתדלת כלפי חוץ לא לשדר זאת. ממשיכה לתפקד, ובלב בוכה. הלימודים נהפכו לעול לא רצוי, שאני מוכרחה להמשיך אותם נגד רצוני. שיתפתי חברות יקרות, אני בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי וההורים גם הם יודעים ומשתדלים לעזור במה שרק אפשר. אבל מישהו מבין אותי באמת? נדמה לי שאין מי שלגמרי יכול להרגיש אותי. את הכאב העמוק, את הפחד האדיר ואת החוסר אונים... כמו במלכודת. בוכה במיטה המון. רוצה לברוח! מכל החיים הגדולים והלוחצים הללו. ואין לי אפשרות. אלוקים לא מסכים, השכל מחייב שזה לא צעד נכון. אבל אני כבר די מיואשת. העזרה שהסביבה מעניקה לי לא מספיקה. מה עוד יכולה לעשות? עשיתי כל מה שידעתי שיכול לעזור לי.
ולפעמים יש הקלה. לפעמים אני שוכחת ממשאלת המוות, ומרגישה שטוב לי. אבל רק לפעמים. וביתר הזמן אני לכודה בלי מוצא. בלי יכולת להחלץ. מרגישה לפעמים אשמה. למה אני כזו כפויית טובה? אלוקים עוזר לי ונותן לי כ''כ הרבה טוב... כולן מקנאות בי ויש על מה. אז למה אני מרגישה כזו ריקנות? כאילו הכל מטופש וחסר טעם? ומצד שני אני עוד צעירה. צריכה להתחתן וללדת ילדים, להיות מורה טובה, לעזור לאנשים, לנצל את היכולות המדהימות שיש לי! אסור לי לזלזל בזה! לא בסדר לרצות למות! ככה השכל אומר לי.
זו מצוקה פנימית ממש גדולה. כל יום מחדש - אני אומרת לעצמי: ''החבילות של כדורי השינה מחכות לך במגירה. לא בורחות לשום מקום. את תתאבדי, אבל לא היום. רק היום תמשיכי לחיות. מחר תראי מה הלאה'' וככה עוברת יום אחרי יום. עד מתי???? מחכה שהכדורים הפסיכיאטריים ישפיעו. קיבלתי בהתחלה תרופה שלא עזרה לי בכלל, ואח''כ החליפו לי לתרופה אחרת.
מרימה ידיים בבקשת עזרה... מישהו כאן מסוגל להבין אותי? לחוש באמת את המצוקה שלי?
