אנונימית2233
New member
לא חושבת שאי פעם היה לי טוב
כמה בן אדם יכול להיות בודד בלי שלאף אחד יהיה באמת אכפת.. זה הגיוני שאני חושבת שאין דבר טוב בחיים והם בערך סוג של "הישרדות והעברת הזמן?" למה זה ככה? ולמה בגילי.. כשכל האחרים מבלים נהנים ומצליחים, כשלכולם יש מישהו אחד לפחות שנמצא שם בשבילם. חושבת על מי שאני ולא חושבת שאני עוף מוזר או משהו כזה, ולהפך- דווקא אלה שמתקבלים כ"מוזרים" בחברה, לא נראה שהם בודדים.
לא יודעת מה לא בסדר בי. אני חושבת שאני טובה מדי וזה חלק מהסיבות שבגללן הגעתי למצב הזה. אבל ממתי להיות טוב הפך למשהו לא טוב בחברה? ולמה רק המוחצנים שבנינו מצליחים להראות.. אני בשלב בחיים שאין דרך לצאת מהמצב הזה של הלבד. אני לא נהנית משום דבר, אני כל הזמן מתוסכלת, עצבנית, בא לי רק לישון ולהעלם. העניין הוא שאני לא באמת אעשה לעצמי משהו, אז ככה שאני תקועה בעולם הזה וזה רק מדרדר. אין לי כוח לקום בבוקר לעוד יום של לבד ולעוד יום שגורם למצב שלי להתארך. לא יודעת מה לעשות.. עד לא מזמן מצאתי את עצמי מדברת עם אנשים שלא עושים לי טוב רק כדי להיות פחות לבד, ועכשיו גם הם כבר לא נמצאים. יש קטע כזה שדווקא האנשים שנותנים מעצמם ושאכפת להם סובלים יותר. לא מבינה את חוסר ההגיון הזה.. אין לי כוח לנסות ולהבין, ורק נותר לי לשבת ולהמשיך להסתכל איך כולם מוקפים באהבה ובאנשים שאוהבים אותם, ואיך כולם משתדלים למצות את החיים וכל יום ביומו בזמן שאני מפספסת כל כך הרבה שבחיים לא יהיה לי
כמה בן אדם יכול להיות בודד בלי שלאף אחד יהיה באמת אכפת.. זה הגיוני שאני חושבת שאין דבר טוב בחיים והם בערך סוג של "הישרדות והעברת הזמן?" למה זה ככה? ולמה בגילי.. כשכל האחרים מבלים נהנים ומצליחים, כשלכולם יש מישהו אחד לפחות שנמצא שם בשבילם. חושבת על מי שאני ולא חושבת שאני עוף מוזר או משהו כזה, ולהפך- דווקא אלה שמתקבלים כ"מוזרים" בחברה, לא נראה שהם בודדים.
לא יודעת מה לא בסדר בי. אני חושבת שאני טובה מדי וזה חלק מהסיבות שבגללן הגעתי למצב הזה. אבל ממתי להיות טוב הפך למשהו לא טוב בחברה? ולמה רק המוחצנים שבנינו מצליחים להראות.. אני בשלב בחיים שאין דרך לצאת מהמצב הזה של הלבד. אני לא נהנית משום דבר, אני כל הזמן מתוסכלת, עצבנית, בא לי רק לישון ולהעלם. העניין הוא שאני לא באמת אעשה לעצמי משהו, אז ככה שאני תקועה בעולם הזה וזה רק מדרדר. אין לי כוח לקום בבוקר לעוד יום של לבד ולעוד יום שגורם למצב שלי להתארך. לא יודעת מה לעשות.. עד לא מזמן מצאתי את עצמי מדברת עם אנשים שלא עושים לי טוב רק כדי להיות פחות לבד, ועכשיו גם הם כבר לא נמצאים. יש קטע כזה שדווקא האנשים שנותנים מעצמם ושאכפת להם סובלים יותר. לא מבינה את חוסר ההגיון הזה.. אין לי כוח לנסות ולהבין, ורק נותר לי לשבת ולהמשיך להסתכל איך כולם מוקפים באהבה ובאנשים שאוהבים אותם, ואיך כולם משתדלים למצות את החיים וכל יום ביומו בזמן שאני מפספסת כל כך הרבה שבחיים לא יהיה לי
