אנונימית 119
New member
אני כבר לא יודעת איך להחזיק את עצמי
כבר שנים שנים שאני לא רואה עתיד לא רואה דרך אבל מחזיקה בשיניים מנסה לשמור על עצמי בחיים רק בשביל המשפחה שלא תיהיה עצובה ושלא תתחיל לחשוב מה עשו לא טוב שלא יודעת דבר על המצב הזה על ההתחבאות מאוחרי החיוך המתוק אבל נמאס לי נמאס לי להחזיק אני לא מצליחה להסתכל על עצמי במראה כל בוקר והדיכאון שכל פעם הצלחתי להעיף ממני עכשיו אני לא מצליחה ואני לא יודעת מה לעשות אני כל כך רוצה לגמור את זה כאן ועכשיו אני לא ישנה בלילות אני בכיתה יא ואני לא מסוגלת ללכת לבית ספר אני רבה עם הוריי כל פעם מחדש וכן יש לי חברים ואני מתנדבת במדא ויש לי אנשים שאוהבים ודואגים לי והכל טוב ויפה מבחוץ אבל מבפנים מבפנים אני פשוט אוכלת את עצמי כל יום כל רגע שעובר שאני נושמת וחייה אני משתגעת וזה מתחיל להקרין לבחוץ ומה שמחזיק אותי עוד רגע נגמר אני באמת לא יודעת מה לעשות איך להחזיק את עצמי זה כאילו שאני מנסה לקום אבל כל פעם מחדש אני נופלת, אני בוכה בלילות וכל יום עוברות לי מחשבות אובדניות אני מדמיינת את המוות שלי ואני רק בת 16
אני לא מסוגלת להתמודד עם הכאב הזה ואני לא מצליחה להישאר חזקה אבל אני מרגישה שאני חייבת אני מחזיקה את עצמי כל יום לא לקחת חתיכת זכוכית ולפגוע בעצמי אבל אין יום שאני לא חושבת על כמה אני רוצה לעשות את זה אני מרגישה שאני לבד בעולם הזה גם אם אני לא ואולי החיבוקים והשיחות עוזרים באותו הרגע אבל אני עדיין הולכת עם תחושת ריקנות במשך כל היום.
אני קוראת את מה שאנשים כותבים פה ואני מזדהה כמעט עם כל מילה שזה כואב ועצוב לי כי אני לא רוצה להזדהות עם זה הגעתי למצב שאני צוחקת עם חברים שלי על מוות ועל כמה שהחיים חרא רק שהם צוחקים ואני לא אני רק עושה את עצמי צוחקת כואב לי כבר לשאת את ההרגשה הזו כואב לי לחיות.
כבר שנים שנים שאני לא רואה עתיד לא רואה דרך אבל מחזיקה בשיניים מנסה לשמור על עצמי בחיים רק בשביל המשפחה שלא תיהיה עצובה ושלא תתחיל לחשוב מה עשו לא טוב שלא יודעת דבר על המצב הזה על ההתחבאות מאוחרי החיוך המתוק אבל נמאס לי נמאס לי להחזיק אני לא מצליחה להסתכל על עצמי במראה כל בוקר והדיכאון שכל פעם הצלחתי להעיף ממני עכשיו אני לא מצליחה ואני לא יודעת מה לעשות אני כל כך רוצה לגמור את זה כאן ועכשיו אני לא ישנה בלילות אני בכיתה יא ואני לא מסוגלת ללכת לבית ספר אני רבה עם הוריי כל פעם מחדש וכן יש לי חברים ואני מתנדבת במדא ויש לי אנשים שאוהבים ודואגים לי והכל טוב ויפה מבחוץ אבל מבפנים מבפנים אני פשוט אוכלת את עצמי כל יום כל רגע שעובר שאני נושמת וחייה אני משתגעת וזה מתחיל להקרין לבחוץ ומה שמחזיק אותי עוד רגע נגמר אני באמת לא יודעת מה לעשות איך להחזיק את עצמי זה כאילו שאני מנסה לקום אבל כל פעם מחדש אני נופלת, אני בוכה בלילות וכל יום עוברות לי מחשבות אובדניות אני מדמיינת את המוות שלי ואני רק בת 16
אני לא מסוגלת להתמודד עם הכאב הזה ואני לא מצליחה להישאר חזקה אבל אני מרגישה שאני חייבת אני מחזיקה את עצמי כל יום לא לקחת חתיכת זכוכית ולפגוע בעצמי אבל אין יום שאני לא חושבת על כמה אני רוצה לעשות את זה אני מרגישה שאני לבד בעולם הזה גם אם אני לא ואולי החיבוקים והשיחות עוזרים באותו הרגע אבל אני עדיין הולכת עם תחושת ריקנות במשך כל היום.
אני קוראת את מה שאנשים כותבים פה ואני מזדהה כמעט עם כל מילה שזה כואב ועצוב לי כי אני לא רוצה להזדהות עם זה הגעתי למצב שאני צוחקת עם חברים שלי על מוות ועל כמה שהחיים חרא רק שהם צוחקים ואני לא אני רק עושה את עצמי צוחקת כואב לי כבר לשאת את ההרגשה הזו כואב לי לחיות.
