כשקשה אפילו לכתוב
שלום מישהי בעולם,
אני מתארת לעצמי שלא קל לך לכתוב את המשפט הזה, שמלווה ומחזיק בתוכו סבל גדול..
וממש כמו המשפט הבודד גם את כנראה מרגישה בודדה וממש כמו המיעוט בתוכן גם את כנראה מרגישה כרגע כל כך ריקה. נדמה כאילו חוסר האונים והתחושה שאין מוצא מרגישים לך כרגע כל כך נוכחים וחונקים כאילו אין אפשרות אחרת מלבד הרצון הכבד הזה לא להיות פה יותר.
ועדיין, בתוך החלל העצום הזה שאת נעה בו, את כותבת ומנסה להתמודד, אולי מבקשת גלגל הצלה כלשהו שייתן לך אחיזה בקרקע ויחזיר לך את הרצון לחיות. איזה אור קטן שיאיר לך את הדרך שכרגע נראת לך כדרך ללא מוצא. היכולת הזאת להציף ולזעוק לעזרה הוא עצום וחזק והוא בתוכך.
יקירה, אני מבקשת ממך לא להישאר לבד עם הכאב ולתת לנו בסהר להיות איתך ברגע הזה כדי לנסות ולהחזיק איתך חלק מהמועקה הכבדה..
אנחנו זמינים בצאט עכשיו ובכל יום בין תשע לחצות (חוץ משישי),
את לא צריכה להתמודד עם זה לבד,
אנחנו פה בשבילך,
מתנדבת סהר