יאוש,עצבות ,כאב ותקווה
אני חייה בגהנום.
זה מה שאני לעיתים מרגישה, משלמת על משהו שאני לא יודעת מה הוא.
אנשים לעולם לא ירגשו , לעולם לא יבינו! שום דבר כבר לא עוזר.
אני לא יודעת כבר איך לתאר את ההרגשה המחורבנת הזאת שהכל קורס!!
את הרגשת הריקנות הזאת שמתלווה אליך לכל מקום, את ההרגשה שלפעמים הכל נגדך , שאתה לא מסוגל להתמודד פשוט חלש מידי ואין בך שום רצון להתחזק או לחיות אתה פשוט מתקיים ומקווה שבקרוב הכל יפסק. זה כואב כל כך שזה כבר מיאש אתה מרגיש את זה בכל נשימה שלך בכל פעולה גם כשאתה מנסה לא להתייחס לזה זה שם וזה רק הופך להיות יותר גרוע.
אתה מנסה לתקן באמת מנסה אבל נשבר עוד פעם ועוד פעם אתה כבר לא מצליח לעמוד בקצב לא יודע מה לעשות אבוד כל כך אבוד כל כך לבד. אתה לא יודע איך להוציא את זה החוצה אתה רוצה לשבור, להרוס ,לחתוך, למות.
אבל זה לא יעזור אתה מבין את זה עכשיו אתה יודע שזה רק גורם ליותר גרוע...
כלום כבר לא יעזור כלום לא יכול לתת מענה לסבל הבלתי נגמר הזה שאתה מרגיש. ניסיתי המון וכל פעם שהצלחתי לקום להרגיש קצת טוב, שיש סיבה לזה שאני פה משהו שבר אותי שוב. חשבתי שיש בי משהו, יש לי כל כך הרבה לתת!! אבל היום אני מבינה שאין לי מקום בעולם.
אין בעולם מקום לרגישים , לחלשים, לאלו שרואים גם את הפרטים הקטנים , לאלו שנמאס להם להפגע אבל עדין מנסים, לאלו שרק רוצים לעזור אבל לא יכולים לעזור לעצמם, לאלו שלא מפסיקים לשקר, לאלו שפשוט לא מצליחים להתמודד.
אלוהים יודע למה למה אני לא מוותרת למה אני ממשיכה להאמין שיהיה טוב יותר ?
אולי לא תמיד יש סיבה לקיום שלך?
אולי אנחנו סתם פה בלי משמעות מיוחדת? אולי אנחנו מחפשים אותה כדי לא להרגיש חסרי ערך? אני שונאת את העולם ואת כל מי שנמצא בתוכו! אנשים יודעים לעשות רק נזק זה עולם אכזרי חסר רחמים.אני לא מצליחה להנות מהחיים הלוואי ויכולתי להעניק אותם למישהו אחר . אני מרגישה כל כך אשמה על זה לפעמים , אשמה על זה שאין בי רצון לחיות אבל אני גם לא רוצה למות . הלוואי שמישהו יוכל אי פעם לקחת את הסבל שלי ולהעלים אותו.
אבל אני יודעת היום אני יודעת שזה לא תלוי באף אחד אחר אני צריכה למצוא את הדרך... לא אכפת לי אפילו רק להרגיש בסדר שהסבל יעלם. אבל אולי זה לא אפשרי ? אולי יש אנשים שנועדו לסבול ואני אחת מהם ? אולי הסבל יחלש כשאני אקבל את זה שלעולם לא יהיה טוב יותר פשוט אוותר ואתן לחיים להכות אותי כמה שהם רוצים? בכל מקרה זה לא משנה.
מי אני בכלל שזה ישנה? סתם עוד אחת בעולם... אולי כולם סובלים אבל רק לי קשה לקבל את זה ?אולי כולם מעבירים את הלילות שלהם בבכי? אולי כולם מתפללים כל לילה שלא יקומו למחרת ? אולי כולם כל יום מדמיינים את המוות שלהם ? אולי כולם מנסים לעשות הכל כדי להסתיר את זה אפילו מעצמם אבל אני פשוט נכשלת גם בזה ? ואם אני כל כך כישלון אולי מגיע לי למות אולי מגיע לי כל הכאב ? הרי אני האשמה ולכן זה כאב שלעולם לא יוכל להעלם. כי הוא לא תלוי במציאות או באנשים אחרים. הוא תלוי בי ואני דפוקה תמיד הייתי...
אז למה אני מרגישה כל כך קרועה בין הרצון למות ולהפסיק את הסבל לבין התקווה המטומטמת הזאת שלא נותנת לי ?
נמאס לי לא לדעת מה לעשות נמאס לי להרגיש שלא נותר בי דבר נמאס לי להתקיים נמאס לי לנסות והכי נמאס לי להיות אני אבל לצערי זה משהו שאני לא יכולה לשנות.
אני חייה בגהנום.
זה מה שאני לעיתים מרגישה, משלמת על משהו שאני לא יודעת מה הוא.
אנשים לעולם לא ירגשו , לעולם לא יבינו! שום דבר כבר לא עוזר.
אני לא יודעת כבר איך לתאר את ההרגשה המחורבנת הזאת שהכל קורס!!
את הרגשת הריקנות הזאת שמתלווה אליך לכל מקום, את ההרגשה שלפעמים הכל נגדך , שאתה לא מסוגל להתמודד פשוט חלש מידי ואין בך שום רצון להתחזק או לחיות אתה פשוט מתקיים ומקווה שבקרוב הכל יפסק. זה כואב כל כך שזה כבר מיאש אתה מרגיש את זה בכל נשימה שלך בכל פעולה גם כשאתה מנסה לא להתייחס לזה זה שם וזה רק הופך להיות יותר גרוע.
אתה מנסה לתקן באמת מנסה אבל נשבר עוד פעם ועוד פעם אתה כבר לא מצליח לעמוד בקצב לא יודע מה לעשות אבוד כל כך אבוד כל כך לבד. אתה לא יודע איך להוציא את זה החוצה אתה רוצה לשבור, להרוס ,לחתוך, למות.
אבל זה לא יעזור אתה מבין את זה עכשיו אתה יודע שזה רק גורם ליותר גרוע...
כלום כבר לא יעזור כלום לא יכול לתת מענה לסבל הבלתי נגמר הזה שאתה מרגיש. ניסיתי המון וכל פעם שהצלחתי לקום להרגיש קצת טוב, שיש סיבה לזה שאני פה משהו שבר אותי שוב. חשבתי שיש בי משהו, יש לי כל כך הרבה לתת!! אבל היום אני מבינה שאין לי מקום בעולם.
אין בעולם מקום לרגישים , לחלשים, לאלו שרואים גם את הפרטים הקטנים , לאלו שנמאס להם להפגע אבל עדין מנסים, לאלו שרק רוצים לעזור אבל לא יכולים לעזור לעצמם, לאלו שלא מפסיקים לשקר, לאלו שפשוט לא מצליחים להתמודד.
אלוהים יודע למה למה אני לא מוותרת למה אני ממשיכה להאמין שיהיה טוב יותר ?
אולי לא תמיד יש סיבה לקיום שלך?
אולי אנחנו סתם פה בלי משמעות מיוחדת? אולי אנחנו מחפשים אותה כדי לא להרגיש חסרי ערך? אני שונאת את העולם ואת כל מי שנמצא בתוכו! אנשים יודעים לעשות רק נזק זה עולם אכזרי חסר רחמים.אני לא מצליחה להנות מהחיים הלוואי ויכולתי להעניק אותם למישהו אחר . אני מרגישה כל כך אשמה על זה לפעמים , אשמה על זה שאין בי רצון לחיות אבל אני גם לא רוצה למות . הלוואי שמישהו יוכל אי פעם לקחת את הסבל שלי ולהעלים אותו.
אבל אני יודעת היום אני יודעת שזה לא תלוי באף אחד אחר אני צריכה למצוא את הדרך... לא אכפת לי אפילו רק להרגיש בסדר שהסבל יעלם. אבל אולי זה לא אפשרי ? אולי יש אנשים שנועדו לסבול ואני אחת מהם ? אולי הסבל יחלש כשאני אקבל את זה שלעולם לא יהיה טוב יותר פשוט אוותר ואתן לחיים להכות אותי כמה שהם רוצים? בכל מקרה זה לא משנה.
מי אני בכלל שזה ישנה? סתם עוד אחת בעולם... אולי כולם סובלים אבל רק לי קשה לקבל את זה ?אולי כולם מעבירים את הלילות שלהם בבכי? אולי כולם מתפללים כל לילה שלא יקומו למחרת ? אולי כולם כל יום מדמיינים את המוות שלהם ? אולי כולם מנסים לעשות הכל כדי להסתיר את זה אפילו מעצמם אבל אני פשוט נכשלת גם בזה ? ואם אני כל כך כישלון אולי מגיע לי למות אולי מגיע לי כל הכאב ? הרי אני האשמה ולכן זה כאב שלעולם לא יוכל להעלם. כי הוא לא תלוי במציאות או באנשים אחרים. הוא תלוי בי ואני דפוקה תמיד הייתי...
אז למה אני מרגישה כל כך קרועה בין הרצון למות ולהפסיק את הסבל לבין התקווה המטומטמת הזאת שלא נותנת לי ?
נמאס לי לא לדעת מה לעשות נמאס לי להרגיש שלא נותר בי דבר נמאס לי להתקיים נמאס לי לנסות והכי נמאס לי להיות אני אבל לצערי זה משהו שאני לא יכולה לשנות.
