המוות שלו חונק
אני כבר לא יודעת מה יכול לעזור. אני והדיכאון שלי במערכת יחסים הדוקה בזמן האחרון. פעם זה היה יותר גרוע , ואחרי המוות שלו זה התגרע אף יותר . הוא החבר הכי טוב שלי . אבל אני בשבילו הכל . וניסיתי לא להתקרב מדיי כדי שלא לסבך את זה יותר ממה שזה... אבל מסתבר שלא הייתי שם מספיק . הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו דיפרסיות קשות , ואמרתי לו שזאת לא בושה לדבר עם מישהו מיקצועי , ושאני רוצה לעשות את זה כבר תקופה , אבל אין לי כסף למימון אנשים שיהנהנו לי במשך שעה . הוא חשב על זה הרבה וארגן את זה מראש , הוא רצה מאוד שאגיע למימונה , שכל החברים הטובים שלו יהיו שם וארגן את זה ,היה לו חשוב. אבל המצב הכלכלי שלי לא איפשר לי לוותר על משמרת . וכך יצא שלא יצא לי לראות אותו . קיבלתי שיחה מחבר שלו שביסר לי את זה יום לפני היום הולדת שלי. הייתי בטוחה שהוא צוחק וחשבתי שכשיגיע לקחת אותי ל"קבר שלו" הם יצאו שניהם ויצחקו עליי שהאמנתי בכלל. אבל הכל התפרץ לי כשראיתי את המצבה. קיללתי אותו ואני מקללת גם היום. ומקווה שהוא שומע. אני יודעת שהוא שומע , כי ביקשתי ממנו שיעזור לי וכל פעם הוא נענה לי . כל מה שביקשתי ממנו קרה בצורה דיי קריפית. כן אני מאשימה את עצמי. ואיפה שהוא גם אבא שלו מאשים אותי אבל אני לא נפגעת. אני יודעת את זה במשפטים שלו ש"היו יכולים להיות לנו ילדי יפים" , ו"הכל היה יכול להיות אחרת אם הייתי נותנת לו הזדמנות" ..אבל לא בגלל זה אני מאשימה את עצמי. אלא בגלל ששמעתי אותו , אבל לא הקשבתי לו . השם שלי הלך לפניי במשפחה שלו , הכרתי אותו בצבא באחת השמירות ומסתבר שהוא דיבר עליי הרבה. לא ראיתי את ההורים שלו לפניי זה , רק כשנכנסתי לפתח ביתו לניחום אבלים כבר הבנתי שכולם יודעים מי אני. היה לו רע בעולם הזה. היו לו בעיות דיקציה ומוגבלות קלה בכתב. והוא היה כזה שקודם כל האחר ורק אז הוא. הומור היה הצד החזק אצלו והוא מוכש בלצייר . אבל הציורים שלו היו אפלים. בודדים. הרבה כאב וסבל. הוא צייר דמויות חשוכות , בודדות , את המשפחה שתמיד חלם עליה .. ולמרות המשפחה המדהימה שלו והחברים בשפע שאוהבים אותו עדיין היה לו רע בעולם הזה. זה קרה לפניי 5 חודשים. עדייו יש לי פרצי בכי היסטריים ככה סתם משום מקום. הלב שלי קופא וכואב. פיזית כואב. לפעמים גם קצת קשה לי לנשום כשאני נזכרת בזה. דיברתי ופרקתי ועדיין כלום לא יסתום את החור שלא מפסיק לשפוך דמעות. היה לי את ה"רגע" . הרגע בו עמדתי מול הים ופשוט רציתי ללכת עד שאשקע. כל יום אני מבקשת ממנו לקחת אותי אליו , אני יודעת שעכשיו טוב לו . וזה היה יכול לקרות אם התאונה שעברתי לא הייתה קלה . אני מתגעגעת אליו כלכך . אני מבקשת ממנו כל לילה שיבקר אותי לפחות בחלום. הוא בא לכולם ! כמאט ... לאמא שלו , לחבר שלו , אולי גם לעוד כמה שאני לא יודעת על זה. אבל גם ככה כואב לי , לפחות שיבוא לחבק אותי פעם אחת . אני שולחת לו הודעות בידיעה שלא יענה . כותבת עליו . וזה כואב לי כלכך . אם הייתי מדברת , פונה למישהו הכל יכל להיות אחרת ובמקום לחפש עם מי לדבר היום יכלתי לדבר איתו כי הוא היה הפתרון לכל הבעיות שלי . איש הכספים שלי הפסיכולוג שלי החברה לשופינג שלי היועץ זוגיות.. ממש הכל .. הכל היה אצלו כלכך מחושב , והוא התנהג כרגיל כאילו כל יום הוא היו האחרון.. עד שזה באמת הגיע . העיניים שלו אמרו הכל , והחיוך שלו כבש אותי כל פעם מחדש , לטווח הקצר שהוא עלה . הוא התחיל לפרוח , ירד במשקל , עסק במה שתמיד רצה , התחיל ללמוד הוראה לילדים עם מוגבלויות , אפילו רצינו לפתוח מוסד ביחד של טיפול בילדים עם מוגבלויות ע"י כלבי " רחוב " שרצינו לטפח , לאמץ כלבי רחוב , לטפל בהם , ולהביא עוד ילדים שקשה להם כדיי להתקרב לבעליי חיים עם הלב הכי רחב שיש , כמוהו . אף פעם לא הרגשתי כמה אני באמת אוהבת אותו עד היום . ואם פחדתי להגיד לו את זה אני חולמת על הרגע שהאוזניים שלו ישמעו . אני כואסת על עצמי . מאוד . כי אף פעם לא הייתי עושה מה שאני מייעצת לאחרים , לאחרים תמיד אמרתי את הדבר הנכון לעשות ואני ? תמיד עשיתי את ההפך. אם מישהו היה שואל אותי מה עליו לעשות במצב שהחבר הכי טוב שלו רוצה להתאבד הייתי ממליצה לו בחום לרוץ לספר למישהו לפני שכבר לא יהיה מה לעשות . ואני ? שתקתי וצחקנו על זה שאם נלך נלך ביחד . והוא שבר את המילה שלו . ונשארתי אני , החברים והמשפחה . והכינור שהוא נתן לי במתנה , הוא קרא לה ליאן , על השם העתידי של הבת שלו . הוא עדיין אצלי , עומד מאחורי הארון . אני אל מסוגלת לגעת בו . כשניסיתי נקרא מיתר , זה קרה אחרי שהוא החליט לעצור הכל . אז עצרתי את הנגינה. אני לא יודעת לנגן , אבל תמיד רציתי ללמוד . זה כבר לא יקרה. אפילו שהבטחתי לעצמי שאבקר אותו כשאני כבר יודעת לנגן את השיר שאנחנו הכי אוהבים , " behind blue eyes" . לפעמים אני אומרת שהכל על הזין וחייה את החיים שלי כמו שאני רוצה , מה שעצוב זה שזה כדיי לכסות את הקושי שבחיי . מהבית , מהייאוש , מהתסכול שכבר לא יהיה יותר טוב . לפעמים אני רוצה לעזוב הכל ולברוח ולפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי "מה אני עושה?" מה עושים מפה הלאה ? איך מתגברים? אולי אני מכורה לדיכאון הזה , כי רק שם טוב לי , רק בחוסר אונים כשלא בא לי ששום דבר יהיה קיים , שם טוב לי .. אני נקרעת . וכמוהו חיה כל יום כאילו זה היום האחרון . מחכה שיגיע.
אני כבר לא יודעת מה יכול לעזור. אני והדיכאון שלי במערכת יחסים הדוקה בזמן האחרון. פעם זה היה יותר גרוע , ואחרי המוות שלו זה התגרע אף יותר . הוא החבר הכי טוב שלי . אבל אני בשבילו הכל . וניסיתי לא להתקרב מדיי כדי שלא לסבך את זה יותר ממה שזה... אבל מסתבר שלא הייתי שם מספיק . הוא אמר לי שהוא חושב שיש לו דיפרסיות קשות , ואמרתי לו שזאת לא בושה לדבר עם מישהו מיקצועי , ושאני רוצה לעשות את זה כבר תקופה , אבל אין לי כסף למימון אנשים שיהנהנו לי במשך שעה . הוא חשב על זה הרבה וארגן את זה מראש , הוא רצה מאוד שאגיע למימונה , שכל החברים הטובים שלו יהיו שם וארגן את זה ,היה לו חשוב. אבל המצב הכלכלי שלי לא איפשר לי לוותר על משמרת . וכך יצא שלא יצא לי לראות אותו . קיבלתי שיחה מחבר שלו שביסר לי את זה יום לפני היום הולדת שלי. הייתי בטוחה שהוא צוחק וחשבתי שכשיגיע לקחת אותי ל"קבר שלו" הם יצאו שניהם ויצחקו עליי שהאמנתי בכלל. אבל הכל התפרץ לי כשראיתי את המצבה. קיללתי אותו ואני מקללת גם היום. ומקווה שהוא שומע. אני יודעת שהוא שומע , כי ביקשתי ממנו שיעזור לי וכל פעם הוא נענה לי . כל מה שביקשתי ממנו קרה בצורה דיי קריפית. כן אני מאשימה את עצמי. ואיפה שהוא גם אבא שלו מאשים אותי אבל אני לא נפגעת. אני יודעת את זה במשפטים שלו ש"היו יכולים להיות לנו ילדי יפים" , ו"הכל היה יכול להיות אחרת אם הייתי נותנת לו הזדמנות" ..אבל לא בגלל זה אני מאשימה את עצמי. אלא בגלל ששמעתי אותו , אבל לא הקשבתי לו . השם שלי הלך לפניי במשפחה שלו , הכרתי אותו בצבא באחת השמירות ומסתבר שהוא דיבר עליי הרבה. לא ראיתי את ההורים שלו לפניי זה , רק כשנכנסתי לפתח ביתו לניחום אבלים כבר הבנתי שכולם יודעים מי אני. היה לו רע בעולם הזה. היו לו בעיות דיקציה ומוגבלות קלה בכתב. והוא היה כזה שקודם כל האחר ורק אז הוא. הומור היה הצד החזק אצלו והוא מוכש בלצייר . אבל הציורים שלו היו אפלים. בודדים. הרבה כאב וסבל. הוא צייר דמויות חשוכות , בודדות , את המשפחה שתמיד חלם עליה .. ולמרות המשפחה המדהימה שלו והחברים בשפע שאוהבים אותו עדיין היה לו רע בעולם הזה. זה קרה לפניי 5 חודשים. עדייו יש לי פרצי בכי היסטריים ככה סתם משום מקום. הלב שלי קופא וכואב. פיזית כואב. לפעמים גם קצת קשה לי לנשום כשאני נזכרת בזה. דיברתי ופרקתי ועדיין כלום לא יסתום את החור שלא מפסיק לשפוך דמעות. היה לי את ה"רגע" . הרגע בו עמדתי מול הים ופשוט רציתי ללכת עד שאשקע. כל יום אני מבקשת ממנו לקחת אותי אליו , אני יודעת שעכשיו טוב לו . וזה היה יכול לקרות אם התאונה שעברתי לא הייתה קלה . אני מתגעגעת אליו כלכך . אני מבקשת ממנו כל לילה שיבקר אותי לפחות בחלום. הוא בא לכולם ! כמאט ... לאמא שלו , לחבר שלו , אולי גם לעוד כמה שאני לא יודעת על זה. אבל גם ככה כואב לי , לפחות שיבוא לחבק אותי פעם אחת . אני שולחת לו הודעות בידיעה שלא יענה . כותבת עליו . וזה כואב לי כלכך . אם הייתי מדברת , פונה למישהו הכל יכל להיות אחרת ובמקום לחפש עם מי לדבר היום יכלתי לדבר איתו כי הוא היה הפתרון לכל הבעיות שלי . איש הכספים שלי הפסיכולוג שלי החברה לשופינג שלי היועץ זוגיות.. ממש הכל .. הכל היה אצלו כלכך מחושב , והוא התנהג כרגיל כאילו כל יום הוא היו האחרון.. עד שזה באמת הגיע . העיניים שלו אמרו הכל , והחיוך שלו כבש אותי כל פעם מחדש , לטווח הקצר שהוא עלה . הוא התחיל לפרוח , ירד במשקל , עסק במה שתמיד רצה , התחיל ללמוד הוראה לילדים עם מוגבלויות , אפילו רצינו לפתוח מוסד ביחד של טיפול בילדים עם מוגבלויות ע"י כלבי " רחוב " שרצינו לטפח , לאמץ כלבי רחוב , לטפל בהם , ולהביא עוד ילדים שקשה להם כדיי להתקרב לבעליי חיים עם הלב הכי רחב שיש , כמוהו . אף פעם לא הרגשתי כמה אני באמת אוהבת אותו עד היום . ואם פחדתי להגיד לו את זה אני חולמת על הרגע שהאוזניים שלו ישמעו . אני כואסת על עצמי . מאוד . כי אף פעם לא הייתי עושה מה שאני מייעצת לאחרים , לאחרים תמיד אמרתי את הדבר הנכון לעשות ואני ? תמיד עשיתי את ההפך. אם מישהו היה שואל אותי מה עליו לעשות במצב שהחבר הכי טוב שלו רוצה להתאבד הייתי ממליצה לו בחום לרוץ לספר למישהו לפני שכבר לא יהיה מה לעשות . ואני ? שתקתי וצחקנו על זה שאם נלך נלך ביחד . והוא שבר את המילה שלו . ונשארתי אני , החברים והמשפחה . והכינור שהוא נתן לי במתנה , הוא קרא לה ליאן , על השם העתידי של הבת שלו . הוא עדיין אצלי , עומד מאחורי הארון . אני אל מסוגלת לגעת בו . כשניסיתי נקרא מיתר , זה קרה אחרי שהוא החליט לעצור הכל . אז עצרתי את הנגינה. אני לא יודעת לנגן , אבל תמיד רציתי ללמוד . זה כבר לא יקרה. אפילו שהבטחתי לעצמי שאבקר אותו כשאני כבר יודעת לנגן את השיר שאנחנו הכי אוהבים , " behind blue eyes" . לפעמים אני אומרת שהכל על הזין וחייה את החיים שלי כמו שאני רוצה , מה שעצוב זה שזה כדיי לכסות את הקושי שבחיי . מהבית , מהייאוש , מהתסכול שכבר לא יהיה יותר טוב . לפעמים אני רוצה לעזוב הכל ולברוח ולפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי "מה אני עושה?" מה עושים מפה הלאה ? איך מתגברים? אולי אני מכורה לדיכאון הזה , כי רק שם טוב לי , רק בחוסר אונים כשלא בא לי ששום דבר יהיה קיים , שם טוב לי .. אני נקרעת . וכמוהו חיה כל יום כאילו זה היום האחרון . מחכה שיגיע.
