אנחנו פה עבורך...
קייטי יקרה,
אני שומעת את הייאוש במילים שלך... חשבת שהמחשבות האובדניות יחלפו, אבל הן לא, הן לא מרפות ואת מרגישה אבודה... אולי חוששת שלא יוכלו לעזור לך, שלא יוכלו לחלץ אותך מהמקום החשוך שאת נמצאת בו... חוששת שלא יהיה על מי להישען... חשש שאולי מתגבר בגלל התחושה שאת חייבת להעמיד פנים שאת מרגישה אחרת ואז נוצר פער מאוד כואב בין הבפנים לחוץ...
אני מתארת לעצמי כמה מתיש ובודד זה וודאי מרגיש להרגיש כל כך במצוקה, להתמודד עם כל כך הרבה כובד שאת מרגישה שאת נאלצת להסתיר, עד כדי כך שהמוות נתפס קל יותר מהחיים...
יקירה, את מתארת שאת מרגישה ללא כל הגנה, חשופה לכל מיני דברים מבחוץ שגורמים שוב ושוב לפירוק פנימי... אני לא יודעת אם ניתן לתאר אותם "סתומים"... נשמע לי שאמירה כזו חוטאת לך... אולי ניתן לומר שכרגע את חסרה את הכוחות להתמודד עם אותם דברים, כי את מרגישה לא בטוב, כי את מתמודדת לא רק עם הסבל האישי, אלא גם עם ההסתרה שלו, דבר שלוקח אנרגיות רבות...
ויחד עם זאת, יש בך קול שמבקש עזרה, שמתקשר את המצוקה,
קול שרוצה לא להיות לבד עם הדברים., ואולי זהו קול שיש בו אמונה, אפילו קטנטנה שיכול להיות אחרת...
אנחנו פה עבורך, רוצים להיות איתך באפלה שאת מרגישה
מבלי שתצטרכי לשים על עצמך מסכה של חוזק...
מזמינה אותך לצ'אט מחר בערב, וכמובן להמשיך ולכתוב כאן...
שולחת לך חיבוק גדול וחם,
חיבוק שמבקש להיות אור קטן,
חיבוק שמבקש להזכיר שאת לא לבד...
בתקווה לשבת רגועה...
שלך,
מתנדבת סה"ר.
אין לי מה לאמר יותר אבל אני כן רוצה עזרה - פשוט אבודה ומבולבלת והמוות קורא לי 
