זה לגיטימי 9 שנים מאוחר מדי

[פנינה21]

זה לגיטימי 9 שנים מאוחר מדי

הגעתי הביתה לפני כשעתיים..
פיזית אני מרגישה כמו אז וזה נוראי

פתאום בכל הנאומים מציינים בני- בנות זוג..
9 שניםלא הצלחתי לנהל שיחה עם ההורים שלו
והיום היה שם מי שיעזור לי
סיפרתי להם איך בשבועות שלפני הוא הכין לי משהו ואני הרגעתי את החברים המתרגשים שיתנו לו זמן.. הוא שמר את זה בסוד וההורים רק ידעו שמישהו עוזר לו לא להיות לגמרי לבד בגדוד.

המשפחה שלו נסעה הביתה
ואנחנו עמדנו שם שתינו
בפעם הקודמת שממש דיברנו זה היה אספת הורים בכיתה יא..
ישבתי אצלם בסלון
קיבלתי כמה תמונות שלו
סיפרתי את החלק שלי בסיפור מהרגע שהוא הגיע לגדוד
עד שהוא מת.
אבא שלו התעקש להסיע אותי

ועכשיו אני מסתגרת בחדר שלי
ולא יודעת איך לגרד את עצמי מהמיטה

אם הוא היה פה הוא היה מזכיר לי לדאוג גם לעצמי
רק הוא יכול להזכיר לי בלי לעצבן אותי

אחרי 9 שנים כמעט הרגשות שלי לגיטמים
עכשיו אני צריכה למצוא דרך להתמודד איתן..

 

[סהר-תמיכה]

לגיטימציה שאין בה נחמה...

פנינה יקרה,
אני שומעת כמה מעט נחמה יש בלגיטימציה שההמתנה לה הייתה כה ארוכה... לגיטימציה שאין בה כיום, אחרי כל כך הרבה זמן, משהו שיכול לשנות עבורך את היכולת לעבד את האובדן הכבד, לגיטימציה שאין בה כדי להחזיר זמן אבוד, איתו וזמן אבוד עם משפחתו שנראה שלא הכירה בקשר ביניכם ובהשלכות של אובדנו על חייך...

זה נשמע שהיו לך ציפיות או תקוות לגבי אותה לגיטימציה, שאולי הייתה מאפשרת להתמודדות הזו להיות אחרת, קלה יותר או ברורה יותר, ואילו כיום משהיא ניתנה מתברר שאין בה בכדי להאיר את הדרך, אין בה כוח דיו כדי לסייע לך להתמודד עם אובדן שקשה לשאת, שקשה למצוא ממנו את היכולת להשתקם... מה היית רוצה לקבל אז שלא התאפשר? האם רק הלגיטימיות הפורמלית היא זו שהייתה חסרה לך?
יכול להיות שהלגיטימציה הזו והמפגש המחודש עם משפחתו עוררו עבורך ביתר שאת זיכרונות מהקשר שלכם, זכרונות שמספר של תמונות שלו לא יוכלו לעולם לתעד עד הסוף? לא יוכלו לעולם למסגר את עושר העולם שהתאפשר בקשר שלכם?
את מדברת על חולשה פיזית נוראית אל מול החוויה, וזה מרגיש כאילו אין חיבוק שיכול להחזיק ולחבר את החלקים שנשברו בבת אחת... אין חיבוק אחד שיוכל לכפר על החוויה של להיוותר לבד אל מול האין של העדרותו, אל מול הבדידות...

הלוואי והייתה נוסחא להתמודדות עם כאב כזה, כאב נוכח – נפקד... אבל אין, ואולי זה מה שתמיד ירגיש מעט מידי ומאוחר מידי... ואולי גם כל הלגיטימיות הפורמלית לרגשות שלך לעולם לא תוכל להיות נחמה שלמה, תמיד יהיה שם 'אין' נוכח...
ולצד זאת, יש אפשרות לבנות חיים לצד המוות, אולי אפילו עדיף לומר למרות המוות... חיים שיכילו את הזכרון ויכבדו אותו אך במקביל, יאפשרו לך לדאוג גם לעצמך כפי שהוא היה אומר...

אני רוצה לומר שאנחנו פה עבורך,
רוצים לעזור ולו רק להחזיק ביחד איתך את ההתמודדות, על כל הרגשות שבאים איתה...בין אם זה לדבר אותם, או לדבר עליו, על מי שהיה בכלל ומי שהיה עבורך..
מוזמנת לכתוב כאן, ואם לא אנחנו פה בערב בצ'אט אם תרצי...

שולחת חיבוק חם,
חיבוק שברור לי שאם יש בו נחמה, היא קטנה...
ויחד עם זאת יש בי תקווה שקרן אור אחת, ולו חלשה, עדיין יש בה כנגד החשכה...

 

[פנינה21]

זה בא בגלים

קמתי ממש זוועהבבוקר (נרדמתי בשניה שנגמרו הזיקוקים אם אני אתעורר מהרעש הזה אז יהיו עוד כמה זיכרונות להתמודד איתם ...)
אבא הציע לי לצאת לרוץ את הריצה הארוכה של השבוע- עצרתי כמה פעמים כי עלו לי דמעות ..
אמרתי אתמול שאם יכולתי לבכות אז , בלי לפחד שהמפקדים ירחיקו אותי משם.. עמדתי הכי קרובה שיכולתי לא רציתי שירחיקו אותי ממנו אז לא בכתי - זה התפרץ באיחור של שבוע ..וכמעט נגמר באשפוז.. אם רק היה מישהו שהיה דואג לי בכל המצב הזה מהרגע הראשון אז אני חושבת שחלק מהמשבר היה נמנע.. בשנים הראשונות הייתי במצב שכל פעם שהזכרון עלה מה שעלה זה האיך שמעתי שהוא מת.. אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שזה קטנוני - אבל לקבל חדשות כאלה בטלפון כשאני לבד בחדר שלי זה מתכון למשבר .. מי שגילה לי לא אשם אני התקשרתי אליו - הם היו בדרך לתדרוך אחרי אירוע ושאלתי ישירות והוא שתק ועד שהוא הצליח להוציא מילה זה כבר היה מיותר , כי הבנתי.. אני אמורה להיות מחר בעבודה רק חלק מהאנשים שעובדים איתי יודעים .. אני מרגישה לסרוגין חלשה נורא ולסרוגין בא לי לבכות או עולה לי חיוך :יש לי רגעים שאני נראת מנותקת לרגע וזה זיכרונות שעולים ומביאים איתם המון רגשות...גם דברים שקרו הרבה אחרי- יש לי את התחושה שכשאני עושה משהו יוצא דופן הוא איתי .. הרגשתי ככה ברגע הכי קריטי ,בשבילי, בצוק איתן .. ופתאום הזיכרון הזה חזר להרגיש טרי ..