השם, הסיפור, ההת חלה.

[חיי שביזות]

השם, הסיפור, ההת

חלה.

היי, אני נחשבת עוד ילדה.
כולה ילדה בת 12.
ילדה שעם אותה כיתה כבר 4 וחצי שנים.
ילדה שכבר 4 וחצי שנים בחרם.
ילדה שאפילו החברים הכי טובים שלה כבר לא מאמינים למה שהיא אומרת שעובר עלייה.
אחד החברים הטובים שלי אפילו כתב לי "תפסיקי לספר לי על חיי השביזות השקריים שלך".
משם הבאתי את השם.
זה הקיצור של הקיצור של הקיצור של ההתחלה של הסיפור אני מותשת מכדי לפרט יותר.

 

[נעם1992]

היי יקרה

היי לך יקרה,
את "נחשבת עוד ילדה" אבל אני מאמינה שהחוויות שאת עוברת גורמות לך להתבגר ולראות את העולם בעיניים קצת פחות ילדיות.
אני מאוד מבינה אותך, ושולחת חיבוק גדול גדול עוטף ומחזק. גם אני עברתי חרם בגילך, ועכשיו- 12 שנים אחרי אותו החרם, אני יכולה לומר שלא שוכחים את התקופה הזאת, אבל מתחזקים ומבינים שזה הם שלא בסדר, זה לא אנחנו.
לפעמים אנשים מרגישים חזקים יותר כשהם גורמים לאחרים להרגיש רע.
אם את מרגישה בנוח, תמשיכי לשתף, ומי שלא מוכן להקשיב- שלא יקשיב.
בכל מקרה, אני כאן, תמשיכי לשתף..
נעם.

 

[סהר-תמיכה]

בראשית

שלום לך יקירה, וברוכה המצטרפת לפורום

כבר מלקרוא את הכינוי שבחרת, עולות כל כך חזק התחושות הכבדות שאת מרגישה, תחושות של מועקה וכאב שמספיקות כאילו לחיים שלמים, על אחת כמה וכמה לגיל 12..
כבר מלקרוא את ה'כולה' שאיתו פתחת, עולה כל כך חזק התחושה שאת אולי סוחבת בתוכך, מעין תחושה מקטינה, מזלזלת, מבטלת.. וזה עצוב ולא הוגן לחשוב שזו התחושה שאת הולכת איתה, שנה אחרי שנה, מרגישה כל כך בצד, כל כך לא שייכת ומנודה..
ואני יכולה רק לדמיין את עוצמות הכאב, את העומק של הכאב הזה, את הכעס והשנאה והעלבון הנוראיים שנחרטים בך יום אחרי יום. ויחד עם כל אלו – את תחושת הבדידות הנוראית, המפרקת הזו..
יקירה, אני מחבקת אותך חזק חזק, קרוב אל הלב, מבקשת להזכיר שכאן את לא לבד, שכאן נרצה לעטוף אותך, לשמוע אותך, בלי ביקורתיות או שיפוטיות.. לפגוש אותך איפה שאת והלב שלך נמצאים, לשמוע את מה שמכאיב ופוצע מבפנים.. אנחנו כאן יקירה, בקצב שלך, לאט לאט..