ריק
למרות שאני בעבודה מסודרת.. מתחילה את הלימודים שוב ..יש בי ריקנות..יש ריב בתוכי ויום יומי בין עצב לשמחה...העבר בא לי בחלומות וגורם לי לשינוי במצב רוח ביום..החריקות בשניים חזרו מאז שהפסקתי בתרופות הפסכיאטריות..חיוך מזויף לסובבים אבל לא יודעת מה מרגישה בפנים..עשיתי השגים רבים אחרי האישפוזים..אבל מאז שהפסקתי את הכדורים יש בי פחות אנרגיות..לא יודעת אם זה קשור לזה שאני עובדת הרבה או למשהו נפשי אצלי..יש בי המון מאבקים בתוכי והתמודדות לא פשוטה עם עצמי...יודעת שמתחילה תקופה בלימודים לא פשוטה שמתחילים ללא כדורים והאמת קצת חוששת..לפעמים יש לי התקפי עצבים שמפחדת שאנשים שלא מכירים אותי יקבלו את זה בצורה הלא נכונה..את רוב העצבים מוציאה בבית אבל לפעמים זה נפלט..עם הכדורים זה לא היה קורה מאז שהפסקתי זה חזר לי האימפולסיביות בדיבור.. האמת לא יודעת אם צריך לפנות לפסכיאטר שלי שוב..אני יודעת שיחזיר אותי לכדורים שוב כי זה הכי קל לרופאים..אבל ממש לא בא לי לחזור אליהם עד שנגמלתי..אך אני ממש לא יודעת אם הגוף מזהיר אותי מפני משהו נפשי..ונמצאת במעגל סגור..בקיצר מי שהיה לו משהו נפשי זה נשאר לכול החיים לצערי וזה באמת נורא.. וכמובן מי שהיה באישפןז פסכיאטרי זה טראומה שרודפת יום יום את הבנאדם. לא יודעת מה להרגיש מפחדת לחזור לבוץ שההיתי אחרי כל ההישגים שעשיתי בחיי ומפחדת לאכזב את המשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך...ומפחדת גם להגיד להם משהו...והכי לא רוצה להגיע שוב למקום הנמוך שהייתי..אבל לא יודעת מה יש לי ואין לי את מי לשתף..מה חושבים?
למרות שאני בעבודה מסודרת.. מתחילה את הלימודים שוב ..יש בי ריקנות..יש ריב בתוכי ויום יומי בין עצב לשמחה...העבר בא לי בחלומות וגורם לי לשינוי במצב רוח ביום..החריקות בשניים חזרו מאז שהפסקתי בתרופות הפסכיאטריות..חיוך מזויף לסובבים אבל לא יודעת מה מרגישה בפנים..עשיתי השגים רבים אחרי האישפוזים..אבל מאז שהפסקתי את הכדורים יש בי פחות אנרגיות..לא יודעת אם זה קשור לזה שאני עובדת הרבה או למשהו נפשי אצלי..יש בי המון מאבקים בתוכי והתמודדות לא פשוטה עם עצמי...יודעת שמתחילה תקופה בלימודים לא פשוטה שמתחילים ללא כדורים והאמת קצת חוששת..לפעמים יש לי התקפי עצבים שמפחדת שאנשים שלא מכירים אותי יקבלו את זה בצורה הלא נכונה..את רוב העצבים מוציאה בבית אבל לפעמים זה נפלט..עם הכדורים זה לא היה קורה מאז שהפסקתי זה חזר לי האימפולסיביות בדיבור.. האמת לא יודעת אם צריך לפנות לפסכיאטר שלי שוב..אני יודעת שיחזיר אותי לכדורים שוב כי זה הכי קל לרופאים..אבל ממש לא בא לי לחזור אליהם עד שנגמלתי..אך אני ממש לא יודעת אם הגוף מזהיר אותי מפני משהו נפשי..ונמצאת במעגל סגור..בקיצר מי שהיה לו משהו נפשי זה נשאר לכול החיים לצערי וזה באמת נורא.. וכמובן מי שהיה באישפןז פסכיאטרי זה טראומה שרודפת יום יום את הבנאדם. לא יודעת מה להרגיש מפחדת לחזור לבוץ שההיתי אחרי כל ההישגים שעשיתי בחיי ומפחדת לאכזב את המשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך...ומפחדת גם להגיד להם משהו...והכי לא רוצה להגיע שוב למקום הנמוך שהייתי..אבל לא יודעת מה יש לי ואין לי את מי לשתף..מה חושבים?