מיואשת מהחיים
אני נואשת מהכל ... מרגישה שאין אף אחד שמבין אותי. אני בת 20 ומסיימת שירות לאומי ... אני עובדת ישר אחרי השירות לאומי, כל יום, ולאימא שלי זה לא מוצא חן [היא טוענת שאני צריכה מנוחה] אבל זאת הדרך היחידה "לברוח" כי כשאני בבית הכל חוזר אליי, כל הפלאשבקים, החרדות ...
ההורים שלי כל הזמן רבים, ברמה של צרחות וקללות, לפעמים אבא שלי יוצא ונעלם לכמה שעות ואימא שלי בוכה בייאוש
זה קורה כשהוא שותה, הוא שתיין .... ואימא שלי תמיד מזמינה חבר של המשפחה וכשהוא בא הם תמיד חייבים לשתות ואז אבא שלי משתכר ורב עם כולם והם צורחים ואני מפחדת כלכך וישלי התקפי חרדה מריבים וצרחות. אחותי הקטנה עברה לגור אצל סבתא שלי, מהסיבה הזאת, ואני לא יכולה, היא משוגעת [אפרט בהמשך]
בנוסף עברתי תאונה לפני כמעט שנה, ולא התייחסו לזה בכלל ברצינות. כשזה קרה התקשרתי לאימא שלי והיא אמרה "תעזבי אותי אני בעבודה" כאילו לא אכפת לה שהבת שלך עברה תאונה, השוטרים אפילו דיברו איתה ולא היה לה אכפת, התחלתי לבכות מולם כמו מטומטמת.
סבלתי מכאבים כמה חודשים וכל הבדיקות בבית חולים ובקופת חולים "הכל תקין" אבל אני בכיתי מכאבים, מרגישה שמזלזלים בי, שחושבים שאני ממציאה.
גם בבית ספר חוויתי אדישות מהמורים, זלזלו בכל מה שאמרו, צחקו עליי והשפילו אותי, והתלמידים גם הציקו לי כל הזמן. בעיקר נטפלו אליי כי קיבלתי חינוך גרמני-אירופאי והייתי ממש מנומסת ושקטה, קראו לי יקית וקרה, לעומתם שהם צרחו והתפרעו בכל מקום, הם הציקו לי וגרמו לי להצטער על זה שאני חיה, שנולדתיי, רק כי אני שונה כי אני מחונכת ...
אין לי תמיכה מהמשפחה, סבתא שלי עם בעיה נפשית אבל היא ממש עשירה והיא מחפרנת לי את השכל, מחליטה משהו ואז משנה דעה לגמריי או אומרת משהו ואחר כך אומרת משהו אחר, וכשאני אומרת להורים שלי הם אומרים "עזבי את לא תביני" "היא בסדר גמור" "היא זקנה" והם בעצמם סובלים מהבלבולי מוח שלה
דודה שלי מצד אימא שלי שונאת אותי, והיא גם ממש עשירה, גרה בבית ענקי ... יש לה 3 ילדים. בכל חיי היא ובעלה חיפשו כל הזדמנות להשפיל אותי, לפני שמצאתי עבודה על כל פיפס היא הייתה צועקת לי "איך את מצפה להתקבל לעבודה ככה, איך, את לא יודעת להתנהג עם אנשים" וכד' ואני בעצמי עובדת בשירות לקוחות [עבודה כדי לחסוך כסף ללימודים ומגורים, לא רוצה להיוות תלוייה במשפחה]
סתם משפילה אותי, למשל כשהיא ילדה לא מזמן הכנתי לה עוגה, היא לא רצתה לטעום ממנה והחזירה אותה לאימא שלי אחר כך. כל כך נעלבתי
לבן דוד שלי היה יום הולדת וכשבאתי היא אמרה "למה באת את לא חייבת לבוא, אם באלך תחזרי הביתה" וזה היה ממש מעליב והיא גם החלה לומר ש"לא יהיה אוכל ולמה באת מה את מחפשת פה" מרגיש לי כמה אני לא רצוייה במשפחה הזאת. אנחנו עשירים, יש לי הכל, מחשב לפטופ אייפד פלזמה חתול דירה מפוארת ... חוץ מאהבה, תמיכה והערכה. מרגישה זרה.
וגם המנקה של המשפחה התחליה להגיד לי שלא ייצא ממני כלום בחיים ושאני מטומטמת וטיפשה ושלא עובדת בגיל 19 [זה היה לפני שמצאתי עבודה] ושיושבת כל היום בבית ומציקה להורים, ממש נפגעתי ואמרתי להורים שלי הם אמרו "מה את רוצה את מפריעה לה לנקות" כאילו זה ממש לא תירוץ וזה לא מצדיק שום סיבה שהיא תדבר אליי ככה, ואם אני מרפיע שתגיד בנימוס ולא תרד עליי
המשפחה היחידה שאני הסתדרתי איתה, ראיתי אותה פעם אחת, זאת דודה שלי מדרגה שנייה היא גרה בשוויץ עם בעלה. הם באו לבקר אותנו וממש התחברתי איתם, דיברתי איתם שעות וצחקנו, סוףסוף הרגשתי שמצאתי משיהו שמבין אותי במשפחה הזאת. אבל הם היו צריכים לעזוב מיד, לחזור לשוויץ, כלכך ייחלתי שיציעו לי לבוא איתם ... אבל שוב נשארתי לבד. ישלי את הטלפון והסקייפ שלהם אבל הם עסוקים כל היום ולא באלי להטריד אותם
אפילו מתביישת לבקר אותם ... יצא לי רושם שאני פשוט מטרידה אנשים, שלא רוצים לדבר איתי ושאני מפריעה, והכל בגלל המשפחה הזאת
אני מרגישה כלכך כועסת על העולם, כלכך מיואשת
המשפחה שונאת אותי
כל החברים שלי בגדו בי, פגעו בי
בבית ספר השפילו אותי, זרקו עליי חול ואבנים ולמורים לא היה אכפת, גם הם היו לפעמים בצד שלהם או שהם אמרו שיש לי בעיה נפשית
אני מרגישה אבודה ... לא רצוייה בשום מקום
עם חרדות של נטישה ושלא יקבלו אותי בגלל שזאת אני
הייתה לי חברה הכי טובה שגרה בעיר אחרת, היינו מדברות מלא, עם בדיחות משוטפות ומבקרות אחת את השנייה. חשבתי שהיא נהנהת איתי, צחקנו מלא והיא אמרה שכיף לה לבלות איתי ואז יום אחד היא התחילה לסנן אותי ואחרי כמה ימים היא שלחה לי נאום ארוך בווטסאפ למה היא לא רוצה להיות חברה שלי וחסמה אותי.
נדמה שהיא באה אליי הביתה רק כדי לאכול אוכל איכותי כי אימא שלה לא יודעת לבשל ...
זה היה הדבר הכי פוגע שעשו לי, לא עשיתי לה כלום, חשבתי שהיא נהנת איתי, עזרנו אחת לשנייה, דיברנו על הבעיות שלנו ונתנו פתרונות אחת לשנייה, היינו מטיילות מלא ומדברות על תחומי עניין שלנו ... מה עשיתי לא בסדר ?! גם היא כניראה ניצלה אותי ! החברה הכי טובה הקודמת שלי גם ניתקה איתי קשר בלי סיבה, וגם היא כל הזמן אמרה "את חברה מדהימה, כיף לי איתך" וכד'
איבדתי אמון באנשים, מרגישה שלא אמצא בחיים חברים אמייתיים, כולם שונאים אותי שמשקרים לי שעושים לי טובה כשמדברים איתי ... אני עובדת כל היום ומרגישה כמו זומבי, הלכה לי שמחת החיים, אהבתי לצייר ולכתוב סיפורים, זאת אני עושה כששי לי זמן וכשאני לא שקועה בייאוש מהחיים, לבלות עם חברות ולעשות שטויות.
אף אחד לא תומך בי
נדמה שמסתובבים איתי רק כי אני עשירה ושיש אצלי אוכל של מסעדות, כדי לנצל אותי ולזרוק
מתעלמים ממני
קוראים לי מעצבנת ובלתי נסבלת
מזזלים בי בכל מקום שאני באה
יורדים על המוצא שלי
נמאס לי ...
אני נואשת מהכל ... מרגישה שאין אף אחד שמבין אותי. אני בת 20 ומסיימת שירות לאומי ... אני עובדת ישר אחרי השירות לאומי, כל יום, ולאימא שלי זה לא מוצא חן [היא טוענת שאני צריכה מנוחה] אבל זאת הדרך היחידה "לברוח" כי כשאני בבית הכל חוזר אליי, כל הפלאשבקים, החרדות ...
ההורים שלי כל הזמן רבים, ברמה של צרחות וקללות, לפעמים אבא שלי יוצא ונעלם לכמה שעות ואימא שלי בוכה בייאוש
זה קורה כשהוא שותה, הוא שתיין .... ואימא שלי תמיד מזמינה חבר של המשפחה וכשהוא בא הם תמיד חייבים לשתות ואז אבא שלי משתכר ורב עם כולם והם צורחים ואני מפחדת כלכך וישלי התקפי חרדה מריבים וצרחות. אחותי הקטנה עברה לגור אצל סבתא שלי, מהסיבה הזאת, ואני לא יכולה, היא משוגעת [אפרט בהמשך]
בנוסף עברתי תאונה לפני כמעט שנה, ולא התייחסו לזה בכלל ברצינות. כשזה קרה התקשרתי לאימא שלי והיא אמרה "תעזבי אותי אני בעבודה" כאילו לא אכפת לה שהבת שלך עברה תאונה, השוטרים אפילו דיברו איתה ולא היה לה אכפת, התחלתי לבכות מולם כמו מטומטמת.
סבלתי מכאבים כמה חודשים וכל הבדיקות בבית חולים ובקופת חולים "הכל תקין" אבל אני בכיתי מכאבים, מרגישה שמזלזלים בי, שחושבים שאני ממציאה.
גם בבית ספר חוויתי אדישות מהמורים, זלזלו בכל מה שאמרו, צחקו עליי והשפילו אותי, והתלמידים גם הציקו לי כל הזמן. בעיקר נטפלו אליי כי קיבלתי חינוך גרמני-אירופאי והייתי ממש מנומסת ושקטה, קראו לי יקית וקרה, לעומתם שהם צרחו והתפרעו בכל מקום, הם הציקו לי וגרמו לי להצטער על זה שאני חיה, שנולדתיי, רק כי אני שונה כי אני מחונכת ...
אין לי תמיכה מהמשפחה, סבתא שלי עם בעיה נפשית אבל היא ממש עשירה והיא מחפרנת לי את השכל, מחליטה משהו ואז משנה דעה לגמריי או אומרת משהו ואחר כך אומרת משהו אחר, וכשאני אומרת להורים שלי הם אומרים "עזבי את לא תביני" "היא בסדר גמור" "היא זקנה" והם בעצמם סובלים מהבלבולי מוח שלה
דודה שלי מצד אימא שלי שונאת אותי, והיא גם ממש עשירה, גרה בבית ענקי ... יש לה 3 ילדים. בכל חיי היא ובעלה חיפשו כל הזדמנות להשפיל אותי, לפני שמצאתי עבודה על כל פיפס היא הייתה צועקת לי "איך את מצפה להתקבל לעבודה ככה, איך, את לא יודעת להתנהג עם אנשים" וכד' ואני בעצמי עובדת בשירות לקוחות [עבודה כדי לחסוך כסף ללימודים ומגורים, לא רוצה להיוות תלוייה במשפחה]
סתם משפילה אותי, למשל כשהיא ילדה לא מזמן הכנתי לה עוגה, היא לא רצתה לטעום ממנה והחזירה אותה לאימא שלי אחר כך. כל כך נעלבתי
לבן דוד שלי היה יום הולדת וכשבאתי היא אמרה "למה באת את לא חייבת לבוא, אם באלך תחזרי הביתה" וזה היה ממש מעליב והיא גם החלה לומר ש"לא יהיה אוכל ולמה באת מה את מחפשת פה" מרגיש לי כמה אני לא רצוייה במשפחה הזאת. אנחנו עשירים, יש לי הכל, מחשב לפטופ אייפד פלזמה חתול דירה מפוארת ... חוץ מאהבה, תמיכה והערכה. מרגישה זרה.
וגם המנקה של המשפחה התחליה להגיד לי שלא ייצא ממני כלום בחיים ושאני מטומטמת וטיפשה ושלא עובדת בגיל 19 [זה היה לפני שמצאתי עבודה] ושיושבת כל היום בבית ומציקה להורים, ממש נפגעתי ואמרתי להורים שלי הם אמרו "מה את רוצה את מפריעה לה לנקות" כאילו זה ממש לא תירוץ וזה לא מצדיק שום סיבה שהיא תדבר אליי ככה, ואם אני מרפיע שתגיד בנימוס ולא תרד עליי
המשפחה היחידה שאני הסתדרתי איתה, ראיתי אותה פעם אחת, זאת דודה שלי מדרגה שנייה היא גרה בשוויץ עם בעלה. הם באו לבקר אותנו וממש התחברתי איתם, דיברתי איתם שעות וצחקנו, סוףסוף הרגשתי שמצאתי משיהו שמבין אותי במשפחה הזאת. אבל הם היו צריכים לעזוב מיד, לחזור לשוויץ, כלכך ייחלתי שיציעו לי לבוא איתם ... אבל שוב נשארתי לבד. ישלי את הטלפון והסקייפ שלהם אבל הם עסוקים כל היום ולא באלי להטריד אותם
אפילו מתביישת לבקר אותם ... יצא לי רושם שאני פשוט מטרידה אנשים, שלא רוצים לדבר איתי ושאני מפריעה, והכל בגלל המשפחה הזאת
אני מרגישה כלכך כועסת על העולם, כלכך מיואשת
המשפחה שונאת אותי
כל החברים שלי בגדו בי, פגעו בי
בבית ספר השפילו אותי, זרקו עליי חול ואבנים ולמורים לא היה אכפת, גם הם היו לפעמים בצד שלהם או שהם אמרו שיש לי בעיה נפשית
אני מרגישה אבודה ... לא רצוייה בשום מקום
עם חרדות של נטישה ושלא יקבלו אותי בגלל שזאת אני
הייתה לי חברה הכי טובה שגרה בעיר אחרת, היינו מדברות מלא, עם בדיחות משוטפות ומבקרות אחת את השנייה. חשבתי שהיא נהנהת איתי, צחקנו מלא והיא אמרה שכיף לה לבלות איתי ואז יום אחד היא התחילה לסנן אותי ואחרי כמה ימים היא שלחה לי נאום ארוך בווטסאפ למה היא לא רוצה להיות חברה שלי וחסמה אותי.
נדמה שהיא באה אליי הביתה רק כדי לאכול אוכל איכותי כי אימא שלה לא יודעת לבשל ...
זה היה הדבר הכי פוגע שעשו לי, לא עשיתי לה כלום, חשבתי שהיא נהנת איתי, עזרנו אחת לשנייה, דיברנו על הבעיות שלנו ונתנו פתרונות אחת לשנייה, היינו מטיילות מלא ומדברות על תחומי עניין שלנו ... מה עשיתי לא בסדר ?! גם היא כניראה ניצלה אותי ! החברה הכי טובה הקודמת שלי גם ניתקה איתי קשר בלי סיבה, וגם היא כל הזמן אמרה "את חברה מדהימה, כיף לי איתך" וכד'
איבדתי אמון באנשים, מרגישה שלא אמצא בחיים חברים אמייתיים, כולם שונאים אותי שמשקרים לי שעושים לי טובה כשמדברים איתי ... אני עובדת כל היום ומרגישה כמו זומבי, הלכה לי שמחת החיים, אהבתי לצייר ולכתוב סיפורים, זאת אני עושה כששי לי זמן וכשאני לא שקועה בייאוש מהחיים, לבלות עם חברות ולעשות שטויות.
אף אחד לא תומך בי
נדמה שמסתובבים איתי רק כי אני עשירה ושיש אצלי אוכל של מסעדות, כדי לנצל אותי ולזרוק
מתעלמים ממני
קוראים לי מעצבנת ובלתי נסבלת
מזזלים בי בכל מקום שאני באה
יורדים על המוצא שלי
נמאס לי ...
