דיכאון, ייאוש ותיסכול

aryeri

Member
דיכאון, ייאוש ותיסכול

שלום, אני חיפשתי בנרות פורום כזה כדי שאולי מישהו יתן לי עצה מה לעשות... אני כל כך בדיכאון ומרגיש שאני לא מטופל כראוי ואולי תתנו לי רעיון מה לעשות אני בן 24, בן למשפחה דתית לאומית וגר בבית הוריי בירושלים. מאז ומתמיד לא הייתי יציב מבחינה נפשית. ביסודי ספגתי אלימות פיזית ומילולית מאנשים. היו קוראים לי "גומי לעיסה"... כבר בכיתה ו' היו לי מחשבות אובדניות, ולא התכוונתי לעשות כלום לעצמי אלא רק אמרתי להוריי שאמי רוצה להתאבד. הלכתי לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי והטיפול היה לא טוב ולא יעיל. בכיתה ח' הידרדר מאוד מצבי. הערצתי, אפילו מינית, ילד שישב לידי בכיתה... ראיתי שהוא מצליח בכול ושהוא מתפלל בכוונה. אז קינאתי בו, ופיתחתי שנאה לדת. מצבי הידרדר, ויום אחד כשלא היה אף אחד בכיתה, לקחתי תנ"ך שלא היה לו בעלים כבר הרבה זמן, ופשוט קרעתי אותו לגזרי גזרים, דרכתי על החתיכות וזרקתי בפח. באותה תקופה טופלתי בפריזמה והתרופה כלל לא עזרה. משנה לשנה באתי פחות לבית הספר ולא למדתי. בכיתה ט' רצו להעיף אותי אבל ההורים שלי לחצו על ראש הישיבה התיכונית שלא יעיף אותי. בכיתה ט', קינאתי בתנועת הנוער בבנים שאיתי שיש להם דיבור טוב עם הבנות. התאהבתי במישהי... לקראת סוף השנה, ראיתי שבדרך צחוק הבנים מהסניף של תנועת הנוער פתחו שם משתמש בהתחזות בפורום של הסניף באינטרנט, וגם אני רציתי להיות כמוהם. אז התחזיתי לבחורה וכתבתי בשמה שהיא אוהבת אותי. בכיתה י', ראיתי שבחורים מהבית ספר שלי שמכירים את הבחורה ואת חברותיה, מתקשרים בדרך צחוק אליהן ומתקשרים אליהן מחסוי. הייתי אובססיבי לבחורה באותה תקופה, וכמו כן ההורים שלי ראו שהטיפול התרופתי לא עוזר לי ולקחו אותי לאיזה גרפולוג, והוא על דעת עצמו הוריד לי את התרופה הזאת, וגם את הדפלפט שלקחתי כמה זמן כבר - לאפס. פשוט ככה. הייתי לא שפוי. ואז כדי לחקות את הבחורים, התחלתי להתקשר אליה ולהציק לה גם. עד מהרה רציתי להיות יותר "שווה" מהם ולהרגיש את קירבתה של הבחורה, והתחלתי להטריד מינית טלפונית את הבחורה באופן אובססיבי מאיים וחולני ממספר חסוי ותוך כדי שאני לוחש כדי שלא תזהה אותי, למשך חודשים. בסוף זה הגיע למשטרה. הכחשתי כל קשר, אבל הם ידעו שזה אני. לאחר החקירה המשכתי להטריד, וגם זרקתי כיסא ורדפתי אחרי אחותה של הבחורה. המשטרה חייבה את ההורים שלי ללכת למיון. בעין כרם הפנו אותי לאיתנים, אבל באיתנים אמרו שאני צריך בסה"כ טיפול תרופתי נורמלי ושיחררו אותי עם המלצה על רופא מסויים. לאחר עוד חקירת משטרה והתייצבות אצל שופט, הפסקתי להטריד. חלק מהדברים באותם חודשים אני לא זוכר. לאחר שנתיים הטרדתי בכיתה י"ב פעם אחת בחורה אחרת שאהבתי, אבל מהר מאוד הפסקתי שזה היה על סף תלונה למשטרה. באותה תקופה טופלתי בריספרדל ודפלפט, דבר שאיזן אותי קצת וסייע לי לסיים בגרות מלאה. כמו כן אובחנתי עוד בכיתה י' כבעל הפרעות קשב וריכוז. לאחר התיכון ניסיתי להשתלב בישיבת הסדר, ללא הצלחה. לאחר ארבעה חודשים, תוך פיתוח שנאה למסלול וללומדיו, פרשתי מההסדר. ביזבזתי את זמני כשנה וחצי בחוסר מעש. בימי שישי התחלתי להתנדב בעמותה של חלוקת מזון למשפחות נזקקות בשכונתי. התגייסתי לצבא. הייתי בוכה כל הזמן, חרדתי והיסטרי. הייתי מסתכסך בשירות עם מפקדים ועם חיילים. קיבלתי פטור משמירות בגלל שהייתי חרד. אבל למרות כל זה - באופן כללי זאת התקופה היחידה בחיי שהייתי לרוב שמח ומחייך, ומרגיש שאני ממצה את עצמי, וקם בבוקר בזמן. לאחר שנה ורבע של שירות, התחלתי לסלוד מהרמה הנמוכה ביחידה שלי, ובאתי להתנדב בימי שישי אחרי חצי שנה של הפסקה בעמותה הזאת בשכונה, והתאהבתי, בהחלטה להתאהב במישהי. הייתי בן 21 אז. הצעתי לה לצאת והיא סירבה. בניגוד לבחורות הקודמות, לא כפיתי את עצמי עליה. אמרה לא - אז לא המשכתי לשאול. אבל אז התחלתי להכנס לדיכאון. הסתכסכתי עם בנות בבסיס והעללתי עליהן שהן מטרידות אותי מינית - הדבר הזה גרם למפקדים ולפסיכיאטרית הצבאית להעביר אותי יחידה. עברתי לרבנות הצבאית, שם אין כל כך בנות. שנאתי את המקום הזה, ראיתי שם את כל הבחורים הישיבתיים שזכרתי מהעבר והתחלתי לקלל את אלוהים בשמו המפורש כשהייתי עם עצמי או עם משפחתי. שנאתי את המפקדים וקיללתי בשקט גם אותם. הייתי מגיע כל יום ב-2 לבסיס, וגם שנאתי את התפקידים המשעממים שם. השמירות הלחיצו אותי מאוד, וכשניסיתי לבקש פטור בטענה שיש לי מחשבות אובדניות - רצו להעיף אותי מהצבא על פרופיל 21. עד אז היה לי פרופיל 64 נפשי. פעם נוספת היתה שדיברתי עם מישהו שיש לי מחשבות אובדניות ואז גם רצו להעיף אותי מהצבא והתחננתי על נפשי כי רציתי לסיים עם שלוש שנים צבא ביד. באמת לא התכוונתי לבצע התאבדות כל השנים האלה מאז כיתה ו' ועד היום, אבל המחשבות של הרחמים העצמיים, השנאה העצמית והאובדנות תמיד רצות לי בראש. נהייתי ברבנות הצבאית עצוב, מדוכא, שונא את כל העולם, את עצמי ואת אלוהים. לאחר שהשתחררתי מהצבא, עשיתי פסיכומטרי, והתחלתי ללמוד השנה הנדסת תוכנה. אני מבצע את מטלות הבית כנדרש. כל השנים, עד שהתחלתי ללמוד המשכתי לאהוב בכאב את אותה בחורה מהשכונה, וזה מה שהנציח אצלי את הדיכאון. יש לציין, שעברתי מהפך רציני והתבגרתי מאוד מאז שהתאהבתי בה לפני שלוש שנים ועד עכשיו, ובפרט השנה במהלך הלימודים. אינני מטריד מינית כבר מזמן. אבל אני צל של עצמי: בדיכאון, בחרטה על העבר, ברגשות אשם על כל הצרות שעוללתי והמעשים שעשיתי, בשנאה עצמית. אני אדם מאוד רגיש, נפגע בקלות. במהלך החודשים האחרונים עברתי שני התקפי חרדה, אחד בסוף מבחן, ואחד אמש. אני מרגיש שאף פעם לא היו לי חברים אמיתיים, ואני מרגיש מאוד מאוד בודד. אף פעם גם לא היתה לי חברה. אני לא יכול עם הבדידות והדיכאון הזה יותר. אמש הזמנתי עבור עצמי אמבולנס, הם לקחו אותי הביתה, וההורים שלי פינו אותי לבית חולים. במהלך הצבא בעקבות בעיה בתפקוד הכבד, החלפתי את התרופות. כיום אני מטופל בריספונד, בציפראמיל (שבמקור ניתן לי כדי להפחית את הדחפים המיניים כי בתקופת הצבא הרגשתי שאני כל הזמן חושב בצורה מינית), כמו ען אני לוקח אלפראליד כשיש לי חרדות ומתח, ואני לוקח גם ויואנס שהוא סוג של אמפטמין, לבעיות הקשב והריכוז. במהלך השנים עברתי אינספור מטפלים ורופאים, וכל אחד נתן לי אבחנה אחרת ולא ברורה. אני מרגיש מתוסכל ולא מאובחן כראוי, ושהטיפול הפסיכיאטרי התרופתי שאני מטופל בו, וכן הטיפול הפסיכולוגי שאני בו מזה שנתיים, לא יעילים ופשוט הם ביזבוז זמן. אני בדיכאון עצום, אני לא קם בסמסטר הזה בבוקר, אני מגיע פעמים רבות ב-2 בצהריים למכללה ונאלץ להשלים חומר. אני מרגיש שאין לי חברים, ואני בודד. יש לי גם מריבות עם האחים הקטנים, הם לא מקבלים אותי ומתייחסים אלי כאל הכי קטן בבית, אומרמם לי "תינוק" למרות שאני הבכור. אנחנו ארבעה אחים. אח שלי שאחרי אומר שהוא הבכור האמיתי בפועל. אני לא יכול להמשיך ככה יותר, אני מרכיש מתוסכל ועצוב... הרבה אנשים, ובינהם הנורים שלי ויועצת המכללה, נותנים לי עצות, אבל אני לא מבצע אותן, אני סקפטי, ולא מצליח להזיז דברים. עוד משהו חשוב, אני היום הרכז של הסניף של העמותה בשכונתי, אנחנו מחלקים כל שבוע ל-45 משפחות נזקקות אוכל, ולפני כל חג - 100 משפחות. הבחורה שאהבתי מהשכונה מתחתנת השבוע, היא אף פעם לא שמה עלי ולכן אני כבר לא אוהב אותה יותר. אני בא להתנדב כי אני רגיל לזה עשיתי המון רפורמות בסניף של העמותה מאז שאני רכז. קשה לי לשנות הרגלים לטוב ולרע. כמוכן נרשמתי לאתר הכרויות כי אני כל כך רוצה כבר נפש תאומה לצידי, אבל אני לא מוצא... אשמח לשמוע מה אתם אומרים על המצב, ואיזה טיפול ובאיזו מתכונת מותר לי לעשות, הטיפול היום לא עוזר. רע לי. תעזרו לי! אני כל כך עצוב רגיש ובודד... :( :( :( תודה רבה, אולי פה מישהו יבין אותי
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
לשחרר את העבר

שלום aryeri,
שיתפת בכנות וברגישות כה רבה את שעובר עליך בשנים האחרונות.. ואני שומעת כמה אתה מרגיש מבולבל, פגיע ואובד עצות כרגע, תוהה איך להתמודד טוב יותר עם המצוקה והכאב שכאילו השתרשו..
&nbsp
יקר, אתה מתאר שנים ארוכות של התמודדות מורכבת וטלטלות, שנים שהיו מלוות בתחושת בדידות ושונות כה עוצמתית.. שנים בהן הרגשת איך הכעס בך גואה, איך המציאות מרגישה לא הוגנת, חסרת צדק.. שנים בהן אולי כאילו הסתכלת על החיים קצת מהצד, מתבונן באחרים, באיך שהיית רוצה להיות, במה שיש להם, אבל מרגיש שאתה לא חלק, שהמרחק בינך לבין האחרים, בינך לבין החיים אותם היית רוצה לחיות, גדול עד כאב..
&nbsp
ואני מתארת לעצמי כמה שזה היה מתסכל עבורך, לבצע נסיון כואב אחר נסיון כואב בתקווה להשתלב, להיות כמו אחרים, להרגיש חלק, שייך – נסיונות שהובילו למעשים קיצוניים שרק העצימו את הקרע הנפשי, את המצוקה, את תחושת הזרות, וגם הובילו לפגיעה באחרים עליהן אתה מרגיש אשם עד היום..
&nbsp
אני מבינה כמה שניסית ועודך מנסה למצוא את הדרך ליצור קשרים עם בחורות, להיות חלק מקשר מיטיב כלשהו.. אך נראה שאתה מרגיש שזה לא מצליח, שאתה צריך לנקוט אמצעים קיצוניים על סף ייאוש כדי לזכות בתשומת ליבן, והמעגל הזה בטח יכול להיות כ"כ מתסכל, מעגל של תקווה וייאוש, של מציאת המרחק הנכון לפני שהקרבה הופכת למטרידה ומאיימת, של הדדיות אל מול חד-צדדיות, של רצון ושל דחייה..
&nbsp
ויחד עם התסכול המתעצם, נראה שאתה חווה גם ייאוש רב, מעין הרמת ידיים ודיכאון, של הלקאה עצמית וסלידה ממי שהיית בעבר, מדברים שעשית, שגורמים לך להתכנס בעצמך ובכאב, להרגיש קטן וחסר ערך..
&nbsp
aryeri יקר, זה נשמע כ"כ הרבה לשאת בלבך, לשאת על כתפיך לבדך.. אני מבינה שאתה משתף בחלק מהקשיים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, אך מרגיש שאתה זקוק למשהו אחר, אולי אינטנסיבי יותר.. ואני חושבת שכדאי להעלות את השאלות והספקות האלו במיוחד במסגרת הטיפול, לשתף לעומק בתחושת חוסר היעילות של הטיפול שמתעוררת בך, לנסות לחשוב ביחד אם יש סגנונות טיפול שיכולים להיות יעילים יותר, אינטנסיביים יותר, אולי הפסיכולוג\ית אצלם אתה מטופל כעת יוכלו לנסות ולמצוא כיוון חדש ולהפנות אותך למישהו שיתאים יותר אם גם לדעתם הטיפול מיצה את עצמו, או לחלופין יוכלו לנסות דברים שונים וחדשים במסגרת הטיפול הנוכחי שלכם..
&nbsp
אני שולחת לך חיבוק גדול ותקווה לימים שלווים יותר, ומזמינה אותך להמשיך ולשתף אותנו בתהליך שאתה עובר אל עבר עתיד טוב יותר

&nbsp
 
למעלה