בדידות

[dan8851]

בדידות

תמיד הייתי ילד טוב כזה,לא מפריע לאף אחד,לא פוגע או לפחות משתדל.
גם תמיד היו חברים סביבי ויחסית הייתי מקובל בחבר'ה אבל משהו בשנה שנתיים אחרונות התחיל להשתנות...יכול להיות שזה באשמתי כי אינני יודע לשמור על קשר עם חברים או אנשים שקרובים לליבי.
אני "מזניח" אותם ולא יוצר קשר ולרוב מתקשרים אליי...למה אני "מזניח"?אני פשוט פוחד להיראות חופר מידי או להראות יותר מידי התעניינות שגובלת בחדירה לפרטיות.
מעגל החברים שלי כל כך קטן בשנה האחרונה שזה פשוט מדהים איך זה קרה...כל החברים שלי בבית הספר שהייתי בקשר טוב איתם בזמן בית הספר והיינו יוצאים יחסית הרבה ביחד,הכול נעלם.
מידי פעם,לעיתים רחוקות אנחנו עדיין יוצאים.
נשארתי רק עם החברים מהשכונה שיחסית אנחנו בסדר,תמיד היה לי קשר יותר טוב עם החברים מהשכונה מאשר עם החברים בבית הספר,פשוט אנחנו,החברים מהשכונה יודעים שתמיד אנחנו יכולים לסמוך אחד על השני לא משנה לאיזה מצב נקלענו...אבל עם כל זה אני מרגיש שאף אחד לא מבין אותי,אף אחד לא מתעניין בי,לא שואל לשלומי.
אני והחברים מהשכונה בד"כ יוצאים הרבה ביחד,בעיקר בסופ"שים כי כולם עובדים באמצע השבוע,היה לי חבר אחד שבאמת סמכתי עליו בעיניים עצומות ולא יודע מה קרה אבל הקשר שלנו התחיל להתרופף כזה,היה לי בן דודה שסמכתי עליו כמעט ב100% אבל קרה מקרה והוא איכזב אותי ומאז האמון שלי בו לא אותו דבר.
אמון זה הדבר הכי חשוב בשבילי...כולנו חברים טובים אחד של השני ואנחנו מעבירים בכיף את הזמן ביחד אבל אני מרגיש שאף אחד לא מבין אחד את השני ובטח לא אותי...או שאולי אלה לא החברים האמיתיים שצריכים להיות לי...
כנראה אני מרגיש בודד כי אני מחכה לרגע שבו יהיו לי 2-3 חברים שאני אוכל לסמוך עליהם בעיניים עצומות או אפילו חבר אחד ואז אולי אפסיק להרגיש כל כך בודד...
לפחות אני שמשהי אחת מהמשפחה שלי דואגת לי,מתקשרת אליי כל יום,שואלת לשלומי ועוזרת לי בכל מה שאני צריך ושיאמר לזכותה היא חילצה אותי מרוב הבעיות שהיו לי בחיים...ואני לא מעריך את זה מספיק.
קשה לי להביע רגש,קשה לי להביע הערכה.
אני לא יודע למה וזה יוצר בעיה מכיוון שכך אנשים חושבים שאני לא מעריך כלום ואני כפוי טובה...מזל שהיא לפחות מכירה אותי כמו את כף היד שלה...היא יודעת שאני מעריך כל מה שהיא עושה למעני והיא יודעת שהייתי נותן כליה בשבילה...אבל עדיין אני רוצה לומר תודה ולא יודע איך...רוצה להחמיא ולא יודע איך...לקרב אליי אנשים,לשאול,להתעניין ולא יודע איך...לפעמים אני מרגיש שאני חסר רגשות ואני יודע למה אני בצורה כזאתי...
כי נכוותי מאהבה נכזבת שהתפרקה כי הראתי "יותר מידי אהבה" ומאז הפכתי למפלצת חסרת רגשות...לא יודע להגיד"אני אוהב אותך" לא יודע להגיד "תודה" ולכן כל הקשרים שלי לאחר מכן עם נשים התפרקו...הייתי חסר רגשות,לא התעניינתי,לא התקשרתי,לא הראתי אכפתיות כי פחדתי שאותו תסריט יחזור על עצמו...
באמת השתנתי...הפכתי מילד ביישן,חסר ביטחון עצמי שיודע להגיד תודה ולהראות רגש לבן אדם בעל בטחון עצמי גבוהה,שחצן,שלא יודע להגיד תודה(למרות שאני מעריך מה שעושים למעני) ולא מראה רגש(כי מפחד שאותו תסריט יחזור על עצמו).
הפכתי מילד שהיה מגמגם ליד נשים,לילד שרק מחפש לדבר עם נשים ולקדם עניינים,אני לא אכנס להשתלשלות האירועים איך הפכתי מילד ביישן,חסר ביטחון עצמי ומאוד מאוד נחמד לאדם בעל בטחון עצמי גבוהה,שחצן,חד וחריף עם נשים כי זה סיפור בפני עצמו.
החבר'ה בשכונה מכירים אותי הם צוחקים כאשר אני משתחצן וכולנו לוקחים את זה בצחוק כי הם מכירים אותי...אבל מי שלא רואה בי אדם שוויצר ומתנשא.
אולי אשנה גישה?
אולי לא...
אינני יודע אבל איני מאמין שיש קשר בין הבדידות שאני מרגיש לצורת ההתנהגות שלי...או שכן?

 

[סהר-תמיכה]

למצוא את דרך האמצע

דן יקר,
אני שומעת את התסכול שמתעורר בך עם התחושה של הנתק הגובר והולך מהחברים שלך, כמו סדק קטן באדמה שהתחיל להפער, להעמיק, עד שאולי זה מרגיש שאוטוטו יהיה כבר קשה לגשר עליו.. זו בטח תחושה מאד בודדה, להרגיש כאילו מה שהיה לך קודם – מתחיל לזלוג מבין האצבעות, כמו חול שאינך מצליח להאחז בו..
&nbsp
ובתוך תחושת הבדידות והחשש מדחייה שאתה מתאר, אני מבינה שלא פשוט לך להרגשתך בתוך קשרים בינאישיים.. שאתה מחפש את המקום שלך, בסבך הקשרים החברתיים, ולא תמיד מרגיש לגמרי שייך, לגמרי בנוח.. לפעמים אולי מרגיש קצת בצד, לא בטוח עד כמה החברויות שיש לך עכשיו, הן באמת עמוקות ומשמעותיות, כאלו שלא יתמוססו או ידעכו עם הזמן..
&nbsp
במקביל, אני מבינה כמה שזה מכביד עליך, להרגיש כמו מעין חסימה, קושי לבטא את הרגשות שלך, קושי שיוצר הרבה ריחוק.. ומבינה את החשש שלך, שאולי אם כן תבטא את הרגשות, הם יצאו 'יותר מידי' - גדולים ומאיימים מידי, מציפים..
&nbsp
וכעת, נראה שאתה מחפש את שביל הזהב, את הדרך באמצע – גם לבטא רגשות, וגם להרגיש בשליטה עליהם, את הדרך שבה זה לא יהיה או זה או זה - או לשמור הכל לגמרי בלב – או שהכל יתפוצץ החוצה באופן לא מבוקר..
מחפש את המרחק הנכון בשבילך בין תלות וקרבת-יתר, לבין נתק וריחוק, את האמצע שבין שני הניגודים, את גווני האפור והצבעוני שיכולים להיות בין השחור ללבן.
מחפש דרך, בה תוכל להיפתח יותר, לאפשר לעצמך להוציא את מה שבלב, להחזיר משהו מהרכות והרגישות הקודמות שלך, שיאפשרו לך לשפר את הקשרים והתקשורת שלך מול אחרים..
&nbsp
ואולי, דן יקר, אפשר לחשוב על היכולות החברתיות שלנו כמעין 'שריר', שבהתחלה אנחנו לא שולטים בו טוב כ"כ, והוא יכול לעשות תנועות לא מבוקרות, גסות מכפי שהתכוונו, לקפוץ ולהפיל דברים.. אבל עם הזמן, ככל שנאמן אותו יותר, נרכש כישורים יותר עדינים והתנועות יהיו יותר מעודנות, מכווננות ומתאימות, יהיו יותר דרכים 'באמצע', בין לאהוב יותר מידי – לבין לא לבטא רגשות כלל..
מה אתה אומר?