עצב

[סהר 1996]

עצב

אני חושבת שאני כותבת כאן עכשיו בעיקר כדי שיהיה לי למה לצפות. כדי שאני ארגיש שרואים את החלק הזה בי. שאין סיכוי שלא תהיה עדות לזה שזה קרה. לזה שלפעמים אני מרגישה כל כך נורא.
לפעמים אני מרגישה שאין "שלב הבא". שאין לי למי לפנות. שאין אדם בעולם שאני יכולה לספר לו את התמונה הגדולה, את כל מה שאני רוצה להגיד, בלי פילטרים ובלי השמטות של חלקים מסוימים. כאילו האדם היחיד שיוכל לקבל אותי ואת היום יום שלי ואת כל המכלול ואת כל הרגשות האלה, זו אני. ואני לא עושה עבודה כל כך טובה כרגע גם ככה.
אני מרגישה חסרת אונים לפעמים. כי זה ככה רק כשאני לבדי. רק כשאין הצדקה להחזיק את עצמי. אין מישהו לרצות. אבל אז כל האוויר יוצא מהבלון והוא שוקע שוקע שוקע.. אפילו לא הרגשתי קודם חור קטן, הכל היה די בסדר.. אבל אז הכל מתכבה.
מרגיש כאילו אין מוצא וכאילו זה ימשך תמיד. והחלק הזה כבד בי מאוד..

 

[סהר-תמיכה]

למצוא הכלה

סהר יקרה,
את כותבת בצורה מאד אמיצה על אותם חלקים שלפעמים כאילו מטואטאים מתחת לשטיח, על ידי הסביבה ולפעמים גם על ידינו עצמנו.
חלקים שלא תמיד מוצאים ביטוי או מפלט, שלא תמיד מוצאים מרחב בטוח שבו הם יכולים להתקיים, בלי שזה יהיה ממוטט או מוכחש.
והמחיר של טיאטוא החלקים האלו, הוא לא קל.. ולפעמים עולה במחיר של בדידות כבדה, ומעין תחושת מחנק והעדר החופש להיות באמת את, בלי הפילטרים וההשמטות, בלי לייפות לפעמים את התמונה או להציג רק חלקים מעודנים ממנה. וזה קשה, כשמרגישים שאין אל מי להביא את כל החלקים האלו בנו, שאם אנחנו רוצים שמישהו יכיל אותם ויחזיק אותם – זו חייבת להיות את, לבדך. שאין על מי לסמוך מלבד עצמך, אפילו ברגעים של תשישות כשכל מה שרוצים זה שיהיה שם עוד מישהו שיוכל להחזיק אותנו, להיות איתנו.
אולי אפשר למצוא, ולו אדם אחד, שיוכל להכיל גם את החלקים הקשים, אפילו חלקית, ושאיתו תוכלי להרחיב לאט לאט את המסגרת, להוסיף עוד ועוד חלקים של השלם.. ואולי גם כתיבה על התהליך הזה, תוכל להקל במקצת..
אני מחבקת אותך סהר יקרה, ומאחלת לך יותר ויותר רגעים בהם תוכלי להרגיש שאת עצמך, על כל חלקייך.

&nbsp