המחשבות על המוות שוב עולות

edenn1231

New member
המחשבות על המוות שוב עולות

אני שוב יושבת בחדר לבד מן הסתם כשכולם שם בסלון נהנים וצוחקים.
שוב שומעת שירים עצובים
שוב אותה הרגשה של בדידות וחוסר יחס מבני המשפחה
שוב אותו ניתוק והרגשה של ריקנות בלב .
ושוב המחשבות עולות להן כשהמחשבה היחידה שעולה לי היא מוות
שוב אני חושבת לעצמי מה אני עושה כאן כשלפתע צצות לי תמונות של המשפחה .
שוב אני חושבת על החצי שנה שעשיתי ,
שוב אני בוכה ,ושוב לאף אחד זה לא אכפת כי כל אחד עסוק בענייניו
שוב המחשבות והבדידות מכות בי
שוב אי חושבת מה אני יגיד כשישאלו אותי למה העיניים שלי אדומות
שוב אני חושבת על מחר כשאצטרך ללכת ללימודים עם תחושת הריקנות והתחושה של למות
שוב אני יבוא לבית כשאני רוצה למות , ושוב יהיו אנשים שירצו לעצור ושוב יעלו תמונות של אנשים שלא הייתי רוצה לאכזב
ושוב אני לא עושה את המעשה
אבל אני מחכה בקוצר רוח ליום שהמילים שוב , מוות ,עצב לא יופיעו באוצר מילים שלי
עד אז אני פשוט יחכה ליום הזה ויעמיד פנים שהכל בסדר אולי עד שיום אחד לא אוכל לעשות את זה ואני אלך לי לדרכי...
 

סהר-תמיכה

Active member
מנהל
שוב

עדן יקרה,
בזמן שקראתי את המילים שכתבת, דמיינתי מול עיני את תחושת המעגליות הזו, השוב, ושוב, שאת מרגישה כלואה בה.. דמיינתי כמה תסכול וחוסר אונים המעגליות הזו בטח מעוררת בך..
&nbsp
אני מבינה שאת מרגישה בודדה מאד יקירה, שומעת את כולם מהצד, רואה אותם ממרחק, כאילו גדר ותהום מפרידה ביניכם, למרות המטרים הספורים ביניכם. להרגיש שכל המשפחה שם, לא רחוק – אבל כל אחד עסוק בענייניו, ואף אחד לא מצליח באמת לראות את מה שמתרחש בליבך, לשים לב שלא הכל כרגיל, שכואב.. ואני מבינה שזה אולי גורם לך להרגיש לא נראית, לא נשמעת, תחושה שבפני עצמה גורמת לנו להרגיש כאילו אנחנו מתפוגגים, מאבדים אחיזה, והריק מתחיל להתפשט שוב, כמו עננה אפורה שהולכת וגדלה, שואבת לתוכה וממסכת כל תחושת משמעות ועניין, כל רצון, הנעה והנאה, עד שאת נותרת במעין תחושה של.. כלום.
&nbsp
ובסחרחרה של הכלום הזה (שלמרות שמצד אחד הוא 'העדר' – כל אדם שחווה אותו יוכל להעיד כמה שהוא ממשי ומוצק, כמה שהוא נוכח), לפעמים נראה שמוות הוא המוצא היחידי, הפתרון היחידי שיש, גם כשיש עוד דרכים..
&nbsp
עדן אהובה, את עושה בחירה אמיצה מאד לחכות ליום הזה ששוב המילים הכואבות האלו לא יהיו חלק מהלקסיקון שלך. ואולי יקירה, אפשר לחכות ליום הזה, אבל בינתיים לא לנסות ולהעמיד פנים שהכל בסדר, אלא לאפשר לתחושה שמשהו לא בסדר לעלות על פני השטח, לקבל התייחסות וטיפול. לגעת במילים הכואבות, לתת להן מקום, ולנסות למלא את החלל שהן מותירות, בתהליך של תמיכה וטיפול, עד שהן יאבדו מעוקצן, עד שיהיה מקום גם לעוד מילים, כמו תקווה, התמלאות, משמעות ושמחה..
את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו במחשבות שלך יקירה, בתהליכים שתעברי, ברגשות שאת חווה.. את לא לבד בהן עדן
 
למעלה