טלטול

[גל סוחף2]

טלטול

חיים עם הרגישות..לחיות בין השמחה המוקצנת(איי) לדאון הקיצוני. לא היתי ממליצה לאף אחד להרגיש את זה..זה נןראי ומתיש. ואילו שסובלים מזה ומחליטים להלחם ולתפקד בחיי היום יום ולהיות "נורמטיבים" ולקבל טיפול אם זה כדורים שמשנים כל כמה זמן שמשגעים את הגוף והמוח..אם זה אשפוזים בעקבות זה(למרות שהרבה שנים אני יציבה מאז האשפוז האחרון), לחיות עם אובססיביות לדברים..לבדוק כל שנייה ששמתי את הדברים במקום להסתכל במראה שעות..תודה לאל שהרופאים ריפאו אותי מזה..זה מתיש..ומעייף מאוד וכשאני לחוצה ממשהו זה חוזר..אבל הרגישות של המצבי רוח נשארה..וזה משהו שילווה אןתי כול החיים..אני כזאת ומקבלת את זה..תסכול זה הכדורים שאני לוקחת יום יום..אבל אני יודעת ומודעת שבלעדיהם אני לא יהיה יציבה וזה חלק מטיפול..למרות שהם גורמים לעייםות כל הזמן..לתיאבון מוגבר השמנתי מזה 15 קילו...לפני כול הכדורים האילו הייתי מאוד רזה..בקיצר החוויה של הרגישןת יתר עם החיים והמטלות של החיים גורמת לנפילות לכן אני יתחיל טיפול שוב..אין מה לעשות.התקופה הנוראית הזאת תעבור בקרוב.

 

[סהר-תמיכה]

לקחת את המושכות בידיים

גל אהובה,
החיים עם רגישות כפי שתיארת אותם, נשמעים כמו מאבק להסתגלות, מאבק מול תחושת חוסר יציבות, כשהכל כל כך קיצוני, ולפעמים זה מרגיש שאין במה להאחז, מבפנים או מבחוץ..
והמאבק להמשיך בכל זאת, להמשיך את החיים ולמצות אותם כמה שיותר, עם כל האתגרים ולמרות הכל – מספק הצצה לא רק לאומץ שטמון בך, אלא גם לכוחות ולתעצומות הרוח והנפש שדרושים לשם כך.
יקירה, מרגש לקרוא על הדרך בה את לוקחת אחריות על חייך, על המחויבות שלך לעצמך, ללהרגיש טוב יותר, ללכת לטיפול, ולא לוותר. מאמינים כמוך שהתקופה הנוראית הזו תעבור בקרוב, בזכותך ובזכות הבחירות האמיצות שאת עושה.

&nbsp