משהו קטנטן על ההרדמה המקומית

משהו קטנטן על ההרדמה המקומית

כשהייתי נשואה טרייה (לפני 9 שנים) ובראשית ראשיתו של הריון (שעדיין לא ידעתי שזאת תהיה בת)...והסתייגתי מברית מילה בייחוד כזאת שמשלבת ניתוח "על מצע של בורקסים ועוף", האמנתי שעשיית הברית במקום נפרד מהחגיגה הכללית, ע"י רופא, היא פיתרון די סביר לפעולה שנראית לכאורה די פשוטה. הוזמנתי לברית של בן דוד שלי. החיתוך נערך בבית והוזמנו אליו רק עשרה קרובי משפחה, המוהל היה מנתח ידוע ומבוקש , רופא חביב ולבבי. כדי להכין את התינוק, המנתח ביקש מישהו שיעזור לו ואני התנדבתי להעלות איתו לאחד החדרים "להכין את התינוק". (לאף אחד לא היה אומץ ואני בכלל לא ידעתי את פירטי הפרטים של מה שנעשה שם.) נכנסו לחדר בקומה עליונה, סגרנו את הדלת, בן דודי הקטן, הושם על שולחן כתיבה שכוסה לצורך העיניין בשמיכה, אני נתבקשתי להחזיק את רגליו בפיסוק, הרופא הוציא את הכלים ומזרק קטן עם חומר הרדמה..... את המזרק הוא נעץ במספר מקומות בבולבול של תינוק צורח והזריק בכל פעם מעט חומר, משהו כמו 5 פעמים כשבכל פעם שהמזרק יצא, יצאו גם כמה טיפות דם. כל התהליך של ההזרקה המקומית היה ארוך בהרבה מכל התהליך עצמו ונראה לי גם שהכאיב לתינוק לא פחות מהמילה כולה. אחרי שהמקום הורדם (כנראה)התינוק היה רועד, כחול, תשוש מבכי ומכווץ. בכל מקרה תהליך ה"פריעה" נעשה גם בבכי קורע לב (אל מול עיניי ופי הממלמל שבועה שאני לא יעשה את זה לבני בחיים!!!) עם מכשיר (צובטן כזה) שמחזיק את העורלה לפני החיתוך, נעטף התינוק והורד לסלון כדי לערוך את הברכה והחיתוך. שם לעיני כולם התינוק היה רגוע (ובעצם כבר "סחוט מבכי"), בחיתוך עצמו הוא קצת בכה (איפה היתה ההרדמה?!) וכולם היו מבסוטים. אני חייבת להגיד לכם שכל עיניין ההרדמה הזה , נראה לי יותר בשביל להקל על כאב הלב של ההורים ופחות בשביל הכאב של התינוק.
 

צפנתי

New member
עוד משהו קטנטן על הרדמה...

לאחייני גם היתה הרדמה מקומית ע"י רופא בזריקה, שעה לפני זה שמנו אמלה (כנראה שלא ממש כמו שצריך) והיה בכי קטן ביותר בעת ההזרקה. הפרדה, מילה ופריעה נעשו ברוגע וללא כאב, מול כולם. (צילמתי ומחקו לי..) לדעתי זה תלוי בהמון דברים וכמובן עלול לכאוב. מיומנות, עובי המחט, אילחוש לדקריה עצמה (אפשר אולי גם בספריי או לא יודעת מה) עושים את ההבדל גם כאן. יש לי רושם שאת ההפרדה הוא עשה ללא מספיק המתנה לפעולת ההרדמה של הזריקה (תזכרי רגע, כמה זמן רופא השיניים מחכה בין הזריקה לטיפול, בדיוק אותו חומר לדעתי?)
 

אורית ג.

New member
אוהו אני מכירה את המוהל הזה

וזו הטכניקה הקבועה שלו. זה לא מחוייב המציאות יש רופאים מוהלים שלא נוהגים ככה.הנה עדות אחת, יש עוד הרבה.
 

אורית ג.

New member
כי חבל לו על הזמן

וכי ההורים לא ליד וה"עוזר/ת" לא ירוץ לספר להורים שהתינוקי צרח את נשמתו וכי אנשים חושבים שממילא זה חייב לכאוב אז לא בטוח שידעו להתלונן וכי וכי וכי הוא חרא.
 
אכן התיאור של כמה זריקות הוא תקין

וכך צריך כנראה בשביל אלחוש מלאה של כל היקף העורלה או משהו כזה. זה חוזר על עצמו הרבה בתיאורים, שכך דרוש. מצד שני...למה לא למרוח משהו שהדקירות לא יכאבו, אולי מחט דקה יותר (עשו לי זריקה עם מחט כ"כ דקה, שלא הרגשתי כלום!!) לא ברור לי ועצוב מאד, ועוד יותר עצוב שזה נעשה בהסתר מההורים, שבטוחים שהם שילמו את מיטב הכסף לחסוך כאבים, ואפילו את ההפרדה הרופא עושה בלי לחכות מספיק (אם אני מבינה נכון). עצוב. אם יש כאן גולש/ת עם ידע על ספריי אלחוש, זה מידע חשוב ושווה לדעת ושישמר במילון שלנו.
 

אורית ג.

New member
הרבה פעמים הוא עושה גם את המילה

עצמה . בהסתר. ומשאיר את העורלה מחוברת רק בחוט עור דקיק או בכלל לא, אבל מתחת לחיתול. ואז מכניסים את התינוק לחדר עם חיתול עליו.... וטדאאאאם ה"קוסם" מכניס את הידיים מתחת לחיתול, אפילו עושה הצגה שהוא עוצם עיניים ומוציא את העורלה החתוכה כביכול מעשה פלאים. הקהל צוהל ביציעים . זה לא כואב אמרתי לכם. הוא ממש רב-אמן. זה לקח ממש שניה, כל הכבוד לו.
 

צפנתי

New member
../images/Emo5.gif../images/Emo122.gif../images/Emo10.gif זו הדחקה נעימה...

ברור. הקהל לא רוצה לדעת את האמת, כיף לחשוב שהעורלה מתנתקת בקסם ובעיניים עצומות ע"י פיית העורלות, בעוד התינוק רגוע. מה שלא יודעים..לא כואב (להורים..)
 

valeta

New member
אורית - זה כ"כ מזעזע

מהיכן האינפורמציה? ממש ממש רע ונורא.
 

אורית ג.

New member
האינפורמציה היא

1. מתאורי מילה שנשלחו אלי על ידי הורי הנימולים שגילו בדיעבד את ה"הכנה למילה" שעושה המוהל. 2. מעדות אישית של צלם שהוא דידי, שצילם אצלו הרבה מילות לצורך איזה סרטו וראה את הפרוצדורה פעמים רבות.
 
ואני חשבתי שאתם תחשבו שאני מגזימה..

ופתאום אני מגלה שאני לא מבין הבודדים שהיו ה"עוזרים" שלו! והוא באמת לא חיכה שההרדמה תעבוד. איך שגמר להזיק את הזריקה האחרונה ישר הוא התחיל בפריעה. הורסת אותי המחשבה שאני הייתי שותפה לזה! שאני בידיי מנעתי מהתינוק הקטן להאבק בו על בשרו, על חירותו, על ייסוריו. אתם קולטים?!!!! העיניים שלי ראו במרחק עשרים ס"מ, איך מכשיר מורט את העורלה, והעטרה חסרת העור נגלית אדומה-כחולה. איך הוא מצמיד את הצובטן הזה לקול זעקות התינוק ולוחץ עם האצבעות כדי לבדוק שהעטרה נשארת תחתיו. איך לא חשבתי שעוד כמה שניות של סבלנות היו מקילות על התינוק הזה את הכאב. ואיך כן חשבתי , שצריך להיות אדם כל כך קר וכל כך מנותק, כדי לעשות את הכל, לקול בכי קורע לב, רועד ומתחנן של תינוק. לא האמנתי שהרופא/מוהל משאיר את הבולבול שלו ככה והולך. לפני שהוא יצא הוא עוד אמר משפט כזה שיחרט בזיכרוני עם כל השניות הנוראיות :" ההפרשה צהובה זה לא מוגלה, זאת הפרשה טיבעית של הגוף במקומות שהוסר מהם העור" ככה הוא אמר כאילו מדובר בשריטה או בשיפשוף והשאיר הוראות לשים מן אבקה מיוחדת שהם קנו מראש.
 

valeta

New member
אורית - תודה על הקישור. שלא

תחשבי, חלילה, שהטלתי ספק באמינותך, פשוט עניין אותי איך האינפורמציה עוברת... מה שהכי מזעזע - שזו המציאות לגבי כל תינוק. כל תינוק חווה את זה, בין אם החיתוך נעשה בהסתר ובין אם לא. למה אמהות מוכנות להיות מגורשות ממקום המילה? איפה האחריות שלהן? איפה המחויבות שלהן לבנן? הן צריכות להיות בכל מקום שבו הבן זקוק להן. כשהוא חולה, בוכה, רעב ועובר מילה... לא יכולה להבין. כל ההריון הן מלטפות את הבטן, ואח"כ מוכנות לצאת מהחדר...
 
אני אגיד לך משהו...

קודם כל הוא מבטיח "ברית בהרדמה", זאת סיסמא שמאד משכנעת. הוא מציג את הזריקה מול ההורים לפני. דבר שני, הוא לא מוכן שהאמא תכנס! הוא במפורש אמר "לא אמא". אני אחרי ההלם, כמה ימים/שבועות, לא בדיוק זוכרת, התחלתי לספר להורים את אשר עבר הפיצפון שלהם בחדר, אבל הם פשוט לא רצו לשמוע. הם אמרו "העיקר שעבר בשלום". גם כעבור כמה שנים, קשה להם לקבל שהמוהל/רופא הזה שעשה רושם מצויין ומיומן, יש לו נוכחות מרשימה וסיפורי רפואה מפולפלים שהמילים שלי מול שלו, פשוט הופכות לאפס. אפילו היום, הם מסרבים להאמין. הם חושבים שאני מגזימה והם גם יודעים את דעתי כיום על ברית אז הם משוכנעים שזה בא כדי לשכנע את הסובבים דעותיי. בקיצור - אין עם מי לדבר.
 

valeta

New member
אני לא מפקפקת

בעוצמת ההכחשה שלאחר מעשה. גם ברור לי מדברייך איזה כושר הרשמה יש לאיש. מה שלא ברור לי הוא מדוע אם לתינוק בן שמונה ימים לא מבינה שאם רוצים לסלק אותה מזירת ההתרחשות, אז כנראה שמתרחש שם משהו מאוד בעייתי. ובכלל - מי שמבקש לבצע פרוצדורות בהסתר, מאוד מאוד חשוד בעיני, ואני באמת לא מבינה מדוע אחרים לא חושדים. תראי, בעיני כשיש ילד, במיוחד תינוק רך כ"כ, אבל גם כל שנות הילדות - ההורים לא אמורים להסתלק כשיש קושי. אם הילד חולה - צריך להיות אתו, אם הוא עובר חיסון, בדיקת רופא, או כל פרוצדורה לא נעימה. כך לדעתי כדאי גם לנהוג בבית היולדות, ואם יש מניעה שהאם תהיה נוכחת (למשל התאוששות מלידה קשה), אז שהאב יהיה שם. אבל לא להיות שם בברית? יש פה הרי סתירה איומה - אם הברית זה שום דבר - אז למה הבעיה להיות שם... אם הברית זה משהו כ"כ בעייתי שהאם לא אמורה להיות נוכחת - אז נשאלת השאלה מדוע היא מסרכימה שיבצעו בבנה משהו כ"כ נורא שאפילו היא לא מסוגלת לעמוד בו. בעיני יש פה נטישה, הפקרות, בגידה באמון. ואני לא מפקפקת באהבתן של אמהות לבניהן הנימולים, ויודעת שמרבית ההורים אוהבים ודואגים - ועדיין - זהו לא רגע מפואר בתולדותיהן כאמהות...
 
VALETA, אם אפשר לשתף אותך בחוויה

לא נעימה בלשון המעטה שעברה עליי, אולי תביני יותר את האימהות ותשפטי אותן פחות. כאשר הבת הראשונה שלי היתה תינוקת, היו לה כל הזמן הפרשות מהעפעפיים - צינורית דמעות סתומה. הרופא הנחמד (באמת) הסביר שיש דרך פשוטה ומהירה שלא מחייבת הרדמה כללית שבה אפשר לפתוח את מה שסתום. וזה אפשרי רק מגיל חצי שנה, ואם נחכה עד גיל שנה זה כבר יחייב הרדמה כללית. אחרי הרבה התלבטויות החלטנו שהרדמה כללית שאפשר למנוע היא דבר מיותר, הרדמה כללית עלולה להיות מסוכנת וזה לא לעניין. באנו לביתהחולים, נעשו כל ההכנות, ואז לפתע האחות שעובדת איתו לאט לאט מובילה אותנו החוצה ואנחנו לא מבינים מה קורה, ורוצים להישאר - אי אפשר, וזה רק דקה, והופ אנחנו בחוץ, הדלת נסגרת, בכי נוראי מבפנים שמייד מצטרף אליו בכי נוראי מבחוץ, שלי. וחוסר ההבנה של מה קורה פה לעזאזל, ולמה אף אחד לא אמר לי מראש שזה כרוך בהשארת התינוקת שלי לבד בפנים, ואיך לא מצאתי את ההבנה להתקומם ולהגיד רגע, רגע, אני לא מוכנה ככה, או שאני בפנים או שלא ודי. ואחרי הדקה הכי ארוכה בעולם הדלת נפתחת, והמתוקה שלי בוכה בזרועות האחות, עוברת אליי ומייד מפסיקה לבכות. ואני יודעת שהחוויה הנוראית הזאת השפיעה עליה. וכמה דמעות שפכתי. וזה לא משנה שההיגיון מבין שבניתוח עלולה לרופא לרעוד היד אם הוא יודע שאמא מסתכלת, או שאמא עלולה להגיד או לזוז וזה יבלבל אותו. ואני בטוחה שהחוויה הנוראית הזאת השפיעה גם עליי ועזרה לי לגבש את ההחלטה נגד ברית מילה. וברור לי שאם זה היה קורה היום, זה לא היה קורה. אבל יש משהו בהורות ראשונה שבה אתה עדיין תמים, ונורא סומך על מי שמצטייר כסמכות. וזה לא משנה אם הוא מוהל או רופא. ואני לא חושבת שלאנשים אחרים יש זכות לכעוס עליי על מה שקרה. תאמיני לי, אני כעסתי על עצמי מספיק.
 

צפנתי

New member
בשביל המון אנשים ברית מילה זה...

משהו קטן מהעבר, לא משהו שיושבים וקוראים עדיויות לגביו בפורומים או ברשת, לא משהו שזוכרים בדיוק מה ואיך היה, לא משהו שצריך להתעמק בו (ביחוד אם הוא עבר בשלום, וגם אם לא, רצוי להדחיק, וזה לא תמיד בחירה מודעת, כולנו מדחיקים וזה מאד שימושי ודורש לנו, עניין ההדחקה... כבר קראתי עדות על כאב איום של ההורים על התינוק שאך התעורר מההרדמה (מקומית) ואח"כ בכה 3 ימים, אח"כ העדות משתנה "היתה אחלה ברית". לא נעים לזכור דברים לא נעימים ויש אלף ואחת סיבות להשלים עם המעשה, להדחיק, לא להאמין שזה כאב ועוד ועוד. יש לזה המון סיבות ומנגנונים, וכולם "משתלמים" למי שמתשמש בהן בלי או עם לשים לב. למי שבעד ברית ככה זה עובד לרוב. מה, לדעתכם יותר כיף להיות אמא עם רגשות אשמה? זה כורח המציאות, ברור שעושים, אז למה להתעמק בחסרונות ובקשיים? (אני מדברת חילוניים על בעד ברית, כל אחד מהסיבות שלו, שגם הן לא תמיד מוגדרות או רציונלית לחלוטין במגזר החילוני)
 

צפנתי

New member
ועוד משהו קטן: גם אם הברית קשה...

אנשים פשוט לא יודעים או לא מאמינים שיש ברירה. לפעמים אפילו לא חושבים ש"מותר" לוותר על הברית...כבר היו דברים מעולם, זו תגובה לא נדירה. (מה? זה מותר?)
 
למעלה