מאמר דעה כתוב היטב. כל הכבוד !
שלום לכולם,
למי שאתר הארץ אינו מאפשר לו לקרוא את כל מאמר השעה, הנה היא בשלמותה
בברכה,
אורי.
הגיע הזמן לברית מוסרית במקום מילה
03.10.2017 20:00
יגאל בן נון
המילה, איסורי האכילה ומנוחת השבת, הבדילו את היהודים משאר העמים הפוליתאיסטים בעולם ההלניסטי ובאימפריה הרומית. לאורך ימי המלוכה וברוב התקופה הפרסית, תושבי ממלכות ישראל ויהודה לא מלו את בניהם. כל מלכי ישראל ויהודה, מהמלך דוד עד צדקיהו, לא נימולו. גם הנביאים, מעמוס והושע ועד ירמיהו ויחזקאל, לא נימולו. אז למה אימצו היהודים אקט בעייתי ומבחיל זה כמגדיר בלעדי לזהותם? האם לא הגיע הזמן שהיהדות תנטוש את ברית המילה לגברים, מתוך אותו תיעוב שיש לנו כלפי מילת נשים?
במקרא מופיע המשפט "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן" כ–65 פעמים, אך לא הגרסה המתבקשת: "ותהר ותלד בן ותמול אותו ותקרא את שמו פלוני". הסיבה לכך ברורה: הציווי התיאולוגי במחזור סיפורי אברהם בספר בראשית התחבר רק בסוף התקופה הפרסית. רק אז ניתנה לחיתוך העורלה של תינוק בן שמונה ימים משמעות של כריתת ברית בין העם לאלוהיו.
עד אז היה חיתוך העורלה קשור לפחד משדים, ונעשה כהגנה מפני שד שתוקף מבוגרים שלא חתכו את עורלתם טרם צאתם לדרך בעת מסע במדבר. הד למנהג דמוני זה יש בספר שמות (פרק ד', כ"ד־כ"ו), בו מתואר מסעו של משה מבית חתנו במדיין בדרכו לפגוש את אחיו במצרים. סיבת החלטתו של האל להרוג את משה מתבררת כאשר ציפורה אשתו מחליטה לכרות את עורלתו (ולא את עורלת בנה), וכך ניצל משה ממוות.
סיפורי שדים, אלים ושטנים היו נפוצים ביותר בעת העתיקה. סיפור השד שתוקף במדבר נוסעים שלא נימולו היה כה נפוץ, עד שהשתמר זמן רב לאחר מכן, בעת חיבור מסכת נדרים שבתלמוד: "רבי יהודה בר ביזנא אומר: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה וירף ממנו". במדרש שמות רבה יש הסבר: "וכי מניין ידעה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא, בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה. כיוון שראתה ציפורה שלא בלע אותו עד המילה, הכירה שעל עסקי המילה שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד באה ותכרת את ערלת בנה".
ב–1933 התגלו באתר הארכיאולוגי של אַרסְלָן־טָא (חַדַת) שבצפון סוריה שני קמיעות כנעניים עם כתובות השבעה. מקור חזותי עתיק זה והאגדות התלמודיות מחזקים את ההסבר הדמוני למילה. הקמיעות כוללים כתובות מתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, קרוב למועד חיבורו של ספר דברים. על אחד מהם מצוירת מפלצת היברידית, גוף אדם עם רגלי עקרב וראש נחש, והיא נראית בולעת אדם, אך רק עד לאבר מינו. הקמע השני מתאר חיה רובצת בולעת אדם, שרק רגליו נותרו מחוץ ללועהּ. סצינת השד שבולע אדם מראשו עד לאבר מינו היתה כה נפוצה, שאף שימשה השראה לציירים באירופה במאות ה–13 וה–14, למשל ביצירותיהם של קופו די מרקוֹואלדו וג'וטו די בונדונה (יום הדין).
ההסתייגות המפתיעה ביותר ממנהג המילה נמצאת במקרא עצמו. מחברי ספר דברים מחוגו של שפן בן אצליהו בחלו במנהג והציעו להמירו בהתנהגות מוסרית — במקום מילת העורלה מילת הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם", "וּמָל יהוה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ״ (דברים י', ט"ז ו־ל', ו'). זוהי התרסה נגד הפולחן הכוהני דוגמת הסתייגותם של נביאי הכתב מקורבן הדם במזבחות לכפרה על חטאים. משמעות התיקון היא הסרה רוחנית ולא פיזית של הרוע מלב האדם.
למרבה הצער, היהדות הרבנית פירשה את פולחן המזבחות בקולם של מחברי ספר דברים ולא בתפישת המוסר של הנביאים, ולא העזה להיפטר מן המנהג הבעייתי. לעומת זאת, היא התנערה בלי קושי מחוקים אחרים במקרא שלא התאימו לזמנם. כך חוברו במשך הדורות חוקי המשנה, התלמוד והשולחן ערוך, שהותאמו למועדי חיבורם. ההלכה היא גורם דינמי שמטרתו לשנות דברים בהתאם למציאות.
המאבק הציבורי שמתנהל היום נגד מילת נשים העניק לגיטימציה מוסרית לפסילת מילת גברים. בעולם הנאור נשמעים יותר ויותר קולות המגנים את הפגיעה בתינוקות. האם יהדות זמננו יכולה להצמיח מועצת רבנים משכילה וקשובה לרוח הזמן, שתעז לפסוק הלכה ותמיר את ברית המילה בברית מוסרית?
דמותה של היהדות הישראלית הגיעה היום לשפל רוחני ומוסרי. היא מאופיינת במידה רבה על ידי עבריינות רבנית, שלעתים מובילה למשפטים ולעונשי מאסר. עסקני דת שרלטנים משתמשים בקבלה המעשית, בקמיעות ובמאגיה כדי לגרוף הון, בעיקר מאנשים במצוקה. להערכתי, היהדות תוכל לשרוד בעולם הפוסט־אתני רק אם רבניה יוותרו באופן יזום על טקס חיתוך העורלה של תינוקות, כפי שבעבר החליפו חכמים את הקרבת בעלי החיים בתפילה בציבור. אין סיבה שהדת היהודית לא תשוב להיות נאורה ורגישה לתהפוכות הזמן.
הכותב הוא היסטוריון, מחבר הספר "קיצור תולדות יהוה" (הוצאת רסלינג)
