ציפור לבנת כנף
New member
בחודשים האחרונים אני עסוק כמעט כל יום בכתיבת הספר "מחשבה שנייה על ברית מילה".
יום-יום אני מקלף עוד קליפה ועוד קליפה, ולעתים די קרובות אני מוצא שעיניי דומעות.
אבל אני ממשיך לקלף; מקלף ובוכה. בוכה ומקלף.
כבר כמעט 18 שנה אני מקלף עוד קליפות ועוד קליפות, מהבצל הזה שנקרא "ברית מילה", ואני מוצא שם דברים מוזרים. דברים מופלאים. דברים נפלאים. פלאות ופלאים. תהיות ושאלות.
וגם, פה ושם, תשובות.
לא מזמן, כאשר קילפתי בצל לתבשיל כלשהוא, הבנתי לפתע את עניין הפריעה – שלב משמעותי וקשה של ניתוח המילה; על הבצל, לאחר שמקלפים את קליפתו החיצונית, נותר לעתים קרום דק מאד שאף אותו צריך להסיר. זהו "עור הפריעה".
להלן ציטוט מתוך ספר "אות הברית" משנת 1903, מאת ד"ר שמואל כהן – רופא ומוהל:
"עור הערלה הוא עור כפול. הראשון הוא העור החיצון, בלשון המוהלים עור החתוך, השני הוא העור הפנימי, בלשון המוהלים עור הפריעה. אחרי כריתת הערלה מתכווץ העור החיצון והולך כלפי מעלה ועל העטרה נראה עור רך, זה עור הפריעה. המוהל תופס בציפורניו את שפת עור הפריעה וקורעו, אח"כ הוא מחזיר את העור לאחוריו עד שפת העטרה, למען יתחבר עור הפריעה אל שפת הפצע של עור החיתוך. המוהל יתפוס בידו השמאלית את האיבר וישים את צפרן האגודל של ידו הימנית בין שפת העור הפנימי ובין העטרה, ואח״כ יתחב גם את ציפורן האגודל של ידו השמאלית וימשוך מעט את העור אליו ויקרעהו, ואח"כ יקלפו הנה והנה לצד ימין ולצד שמאל ויהפוך את העור החוצה. המוהל יזהר לקרוע למעלה על העטרה, לצד בטן התינוק ולא לצד הכיס. בראשונה יקרע ואחרי כן יקלוף. אם יעשה הפריעה בלא קריעה, היינו אם ידחק את העור הפנימי למעלה על העטרה עד הביאו אל החריץ המקיף את הניד, היינו עד גבול העטרה, אז יחזור העור למקומו הראשון וגם פצע המילה לא יעלה ארוכה במהרה, יען כי העור הפנימי לא נהפך באופן כזה, אשר שוליו יתחברו לשולי העור החיצון."
אבל, הקרום הזה אינו מוסר בקלות כמו הקרום הדק של הבצל, והתוצאה היא פצע אחד גדול של כל ראש הפין, כלומר העטרה, אשר בשל צפיפות נימי הדם בו הוא מיד מדמם, מה שמצריך את המנתח לעצור את הדם בצורה כלשהיא. הצורה הנפוצה אצל המוהלים היתה תמיד ע"י מציצת הפין בפה המוהל, מנהג שעדיין נוהג בקהילות החרדיות, אולם נזנח בשאר המגזרים בשל סכנה להדבקת התינוק במחלות מין כגון סיפיליס, עגבת והרפס, ואפילו שחפת. "פולמוס המציצה", מסתבר, ייפרס על-פני כמה וכמה עמודים בספר, בפרק של "ההיסטוריה של המילה היהודית", משום שהוא מהווה דוגמא מוחשית לחילוקי הדעות הקיימות עד היום לגבי שמירת ההלכה "כפי שהיא" ושינויה בעקבות ידע חדש שלא היה קיים בעבר.
קליפת בצל זו גרמה אצלי לדמעות רבות לזלוג מעצמן, משום שאף אחד לא הסביר לי לפני שמסרתי את בניי למוהל, מה הפרוצדורה המדויקת, ומה אומר כל שלב בתהליך.
משום מה, גם לא רציתי לדעת...
בקליפה הבאה נתקלתי בהיסטוריה העתיקה של המילה.
למדתי שלמרות שהמילה מקושרת בתרבות שלנו למנהג יהודי, אין כל הוכחה שמקור המנהג אכן נבע מהדת היהודית, ועל פי המחקרים ההיסטוריים והפרהיסטוריים, מקורו מוקדם הרבה יותר. צורות שונות של פגיעה באיברי מין, בעיקר אלו הזכריים, ידועות אצל בעלי חיים מפותחים, ובוודאי אצל קופי האדם. אולם, קשה להתחקות אחר מקורות המנהג בחברות האדם הקדמון.
ממחקרים אנתרופולוגיים של שבטים בכל יבשות העולם, עולה שתרבויות רבות דאגו לא להשאיר את איברי המין ללא פגיעה, וכל תרבות גרמה לפגיעה בצורה אחרת, החל מחיתוכים סמליים בערלה או בעטרת הפין, דרך פגיעה ממשית באיבר המין (כמו הסרת חלקים ממנו), וכלה בסירוס מלא או חלקי. כל אלו נעשו לעתים ב"הסכמה" אבל לרוב בלעדיה, על ילדים ואנשים בוגרים כטקס מעבר, וקשה להתעלם מהרגשות הקשים שעולים משם. בדרום אפריקה למשל, במהלך עשרים השנה האחרונות, הובאו לבתי חולים כ-6,000 נערים לאחר שעברו מילה כזאת, כ-300 מהם נפטרו, ומאות רבות מהם איבדו את איבר המין שלהם.
קליפה היסטורית נוספת שהתגלתה לי, והפעם קליפה יהודית, בה למדתי שהמיתוסים לגבי המילה ביהדות רבים, אבל רבים מהם קרו כנראה אחרת לגמרי ממה שכולנו חושבים. וגם עובדות (ותאוריות) אלו העלו בעיני דמעות, משום שהבנתי שמי שגורם לנזקים הקשים ביותר, ולכאבים העמוקים ביותר, הוא לאו דווקא האלוהים. אלו בני האדם!
בקצרה אספר שע"פ חוקרי המקרא, מנהג מילת תינוקות החל לכל המוקדם בסוף התקופה הפרסית או בתחילת התקופה ההלניסטית, כלומר לא לפני המאה החמישית לפני הספירה. המילה שמיוחסת לאברהם (שהיתה דמות מיתולוגית כמובן, ולא היסטורית) היא הציון היחיד בכל המקרא לברית מילה שנעשית על תינוק בן 8 ימים, וגם שם זה "נעשה" לכל בני ביתו הבוגרים. כך גם במספר מקרים בודדים נוספים בהם מוזכרת המילה במקרא – רק על בוגרים. גם כתבים חיצוניים לא מזכירים כלל מילת תינוקות.
אבל מה שיותר מעציב – המילה שהיתה נהוגה אז, ולפחות עד המאה השנייה לספירה, היתה מילה סמלית מאד יחסית למילה שאנחנו מבצעים היום. מדובר היה בקיצוץ קצה הערלה בלבד, כלומר לא הסרתה המוחלטת ובוודאי לא פריעה (שאפשר לעשות רק לתינוק או לילד, אצלם הערלה דבוקה לעטרת הפין). התוצאה היתה שמי שעבר מילה היה קצוץ-ערלה, ומאחר שבתרבות היוונית העירום הציבורי היה מנהג רווח, הן במרחצאות והן במגרשי הספורט, לעגו היוונים ל"קצוצי הערלה" אשר ניסו להיכנס לחברה הגבוהה היוונית, ולהתקבל כאזרחי הפוליס. תגובת חלק מהיהודים (ה"מתייוונים") לקשיים אלו היתה "משיכת עורלתם", או במילים אחרות – שיחזור הערלה. משיכה מתמדת מאריכה את הערלה ולבסוף מכסה את ראש הפין. וזאת לדעת – ראש פין טבעי (עם ערלה) חשוף רק בעוררות מינית, כלומר בעת זקפה. עבור היוונים – חשיפת ראש הפין נחשבה כמעשה בוטה ופוגע.
לאחר מרד בר-כוכבא (בשנת 132 לספירה) הוכבדו הגזירות נגד המילה היהודית (והפעם ע"י הרומאים), וכנראה גם רבו היהודים שמשכו בערלתם. הרבנים החליטו להחמיר את ניתוח המילה, ולהורות על הסרת הערלה כולה, מבסיסה, כולל הפריעה, כלומר הסרת הקרום הדק. בכך למעשה מנעו ממושכי הערלה את האפשרות להיראות כאילו לא נימולו מעולם. כלומר, הם הפכו את האות בבשר לאות קבוע שאינו ניתן לשינוי. וכדי לתת תוקף לתוספת, הפכו אותה לחלק אינטגרלי מהמילה – "מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל", ואפילו ייחסו את פעולת הפריעה כמצווה שמופיעה בתנ"ך (אצל אברהם, אצל יהושע וכד' – פרטים מדויקים בפרק על הפריעה). המעשה היה כנראה חלק מהתבדלות היהדות הרבנית מהדת הנוצרית שהתפתחה והתפשטה באותה תקופה.
כלומר, מה שאנו עושים היום לבנינו איננו ציווי אלוהי. איננו ברית סמלית. זהו מנהג שנקבע ע"י אנשים, כדי לפתור בעיה שעלתה בזמנה.
ואם היו חכמים שהעזו לעשות שינוי כל-כך משמעותי במצווה החשובה ביותר של היהודים – היכן הם החכמים של ימינו, שיוכלו לעשות שינוי משמעותי אף-הוא, ולהחזיר את המילה למקומה הסמלי.
הקליפה היהודית, שממשיכה לתוך ימי המשנה והתלמוד, ימי הביניים, ולמעשה מגיעה עד לימינו הלאה, תתפוס מקום נכבד בספר, משום שאני מעריך שמי שיקרא בו יהיו בעיקר יהודים, כמוני. והנושא חשוב לי כיהודי דווקא משום שאינני שומר מצוות, בהיותי רואה את כל כתבי הקודש כחלק אינטגרלי מחיי ומההיסטוריה שלי, גם אם אינני מסכים לכל מה שנכתב, ולא מקיים את הציוויים האלוהיים המופיעים בהם.
הקליפה הבאה בה נתקלתי, ואשר אף היא גרמה לדמעות, נוגעת להיסטוריה של "טקס המילה הרפואית" כפי שהחל בתחילת המאה השמונה-עשרה באנגליה ובארה"ב, ואשר עד עצם היום הזה משפיעה על הורים רבים, אמריקאים וישראלים (ודרום-קוריאנים), להסיר את הערלה מבנם כדי להשיג לכאורה יתרונות בריאותיים.
אבל אם בתחילה שימשה הסרת הערלה והסרת הדגדגן כפרוצדורה רפואית לפתרון בעיות במערכת העצבים, היא הפכה, עם רוח גבית של האווירה הויקטוריאנית, לפרוצדורה מניעתית, וזאת כדי למנוע "ניצול מיני עצמי", כלומר אוננות. המחשבה שאם נסיר את האיבר האחראי להנאה המינית, נביא גם לריסון התאווה המינית, איננו חדש, וכבר הרמב"ם, במאה ה-13, כתב: "וכן ה'מילה' אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה". האווירה האנטי-מינית באותה תקופה תרמה לכך שהרופאים ימליצו למנוע אוננות ע"י כריתת הערלה או השחתת הדגדגן, אולם לאחר כמה שנים הוזנח הדגדגן ורק הערלה נותרה במיאוסה. אבל גם לאחר שההצדקות הללו דעכו, הגיעו הצדקות רפואיות אחרות, בזו אחר זו, חלקן משמשות עד היום את מצדיקי המילה הרפואית בארה"ב (המדינה האחרונה מלבד דרום קוריאה שעדיין דבקה בכך).
