הירושלמית מירושלים
New member
על הקשיים בגידול ילדים עם עורלה
בדיוק היום הלכתי עם הקטן למכון שמיעה.
הלכתי איתו, לא בגלל שאני חושבת שיש לו בעיית שמיעה. אלא בגלל שאנחנו חושדים (כלומר בטוחים) שהוא היפראקטיבי ועם בעיות בויסות תחושתי ורגישות יתר. ולא שאכפת לנו התווית או שאנחנו מתכוונים לתת לו ריטלין, אנחנו פשוט מקווים שריפוי בעיסוק, שלא מקבלים זכאות אליו בלי אבחון, יעזור לו להרגע. וזה מאוד חשוב שהוא ירגע קצת, לטובתו ולטובת ההורים שלו.
מי שהמליצה לנו בחום וגם אבחנה אותו כבר מראש כהיפר אקטיבי, היתה הפסיכולוגית שעושה לנו הנחיית הורים. יש לנו אחת כזו במסגרת סל טיפולים שאנחנו מקבלים עקב כך שלאמצעי שלנו יש אוטיזם.
האוטיזם, שבולט אצלו הרבה יותר מהעורלה, מתבטא בעיקר בחוסר הבנה של סיטואציות חברתיות ובאמת ילדים ישר קולטים שהוא שונה ונוטים לצחוק עליו.
די התבאסנו למחשבה על לשלב עוד טיפולים במערך הטיפולים המשפחתי שכולל את הטיפול הרגשי של הגדולה שיש לה בעיות קשב וריכוז וקשיים רגשיים, פעם בשבוע הנחיית הורים כדי להחזיק את המערכת המשפחתית על שלל צרכיהם המגוונים של ילדינו ועוד כמה "פעם בשבוע" כאלה שהיריעה קצרה ואין כוח לפרט.
אה כן, ויש להם עורלה. נזכרתי.
לא פשוט לגדל ילדים עם עורלה, מה אגיד לכם.
המניפסט הזה נכתב בעקבות שרשור האיך לספר להורים והנוסטלגיה המרירה שהתעוררה בי והביאה אותי לקרוא עוד כמה כאלה. עוד לא החלטתי אם אני מתגעגעת לעידן התמימות שבו זו נראתה כמו ההחלטה הכי דרמטית שנעשה בחיינו, או קצת מגחכת עליו. די חבל לי האמת, על כמות העצב שבזבזתי בהתייסרות על משהו שהתגלה בתור החלק הכי פחות מורכב בגידול ילדי. מצד שני, אולי אי אפשר להגיע להכרה הזו בלי לעבור את כל הדרך.
תכל'ס, בעיקר אני מתבאסת מהחיווט הנויירולוגי הנפיץ של ילדי והצורך לאבחן עוד ילד.
נו טוב, לפחות לא נצטרך להתנצל על הברית מילה...
נ.ב.
אתמול דנו ברזון המופרז של הקטן (סיכוי טוב שכולנו היינו רזים אם היינו עושים כל מה שהוא עושה ביום ומחרבנים פעמיים את משקל גופינו באותו יום ממש) והבנזוג אמר שהמקום היחיד שיש לו עודפים זה בעורלה. גיחכנו והלכנו לישון.
זה היה השריד היחיד שנשאר ממריבות קשות ומרות שכמעט פירקו את הבית לפני כמה שנים, סביב כן / לא למול.
גם היום הוא רוצה שהם יהיו נימולים ומשאיר את זה להם, אבל בינתיים כבר אפשר לחייך על זה.
בדיוק היום הלכתי עם הקטן למכון שמיעה.
הלכתי איתו, לא בגלל שאני חושבת שיש לו בעיית שמיעה. אלא בגלל שאנחנו חושדים (כלומר בטוחים) שהוא היפראקטיבי ועם בעיות בויסות תחושתי ורגישות יתר. ולא שאכפת לנו התווית או שאנחנו מתכוונים לתת לו ריטלין, אנחנו פשוט מקווים שריפוי בעיסוק, שלא מקבלים זכאות אליו בלי אבחון, יעזור לו להרגע. וזה מאוד חשוב שהוא ירגע קצת, לטובתו ולטובת ההורים שלו.
מי שהמליצה לנו בחום וגם אבחנה אותו כבר מראש כהיפר אקטיבי, היתה הפסיכולוגית שעושה לנו הנחיית הורים. יש לנו אחת כזו במסגרת סל טיפולים שאנחנו מקבלים עקב כך שלאמצעי שלנו יש אוטיזם.
האוטיזם, שבולט אצלו הרבה יותר מהעורלה, מתבטא בעיקר בחוסר הבנה של סיטואציות חברתיות ובאמת ילדים ישר קולטים שהוא שונה ונוטים לצחוק עליו.
די התבאסנו למחשבה על לשלב עוד טיפולים במערך הטיפולים המשפחתי שכולל את הטיפול הרגשי של הגדולה שיש לה בעיות קשב וריכוז וקשיים רגשיים, פעם בשבוע הנחיית הורים כדי להחזיק את המערכת המשפחתית על שלל צרכיהם המגוונים של ילדינו ועוד כמה "פעם בשבוע" כאלה שהיריעה קצרה ואין כוח לפרט.
אה כן, ויש להם עורלה. נזכרתי.
לא פשוט לגדל ילדים עם עורלה, מה אגיד לכם.
המניפסט הזה נכתב בעקבות שרשור האיך לספר להורים והנוסטלגיה המרירה שהתעוררה בי והביאה אותי לקרוא עוד כמה כאלה. עוד לא החלטתי אם אני מתגעגעת לעידן התמימות שבו זו נראתה כמו ההחלטה הכי דרמטית שנעשה בחיינו, או קצת מגחכת עליו. די חבל לי האמת, על כמות העצב שבזבזתי בהתייסרות על משהו שהתגלה בתור החלק הכי פחות מורכב בגידול ילדי. מצד שני, אולי אי אפשר להגיע להכרה הזו בלי לעבור את כל הדרך.
תכל'ס, בעיקר אני מתבאסת מהחיווט הנויירולוגי הנפיץ של ילדי והצורך לאבחן עוד ילד.
נו טוב, לפחות לא נצטרך להתנצל על הברית מילה...
נ.ב.
אתמול דנו ברזון המופרז של הקטן (סיכוי טוב שכולנו היינו רזים אם היינו עושים כל מה שהוא עושה ביום ומחרבנים פעמיים את משקל גופינו באותו יום ממש) והבנזוג אמר שהמקום היחיד שיש לו עודפים זה בעורלה. גיחכנו והלכנו לישון.
זה היה השריד היחיד שנשאר ממריבות קשות ומרות שכמעט פירקו את הבית לפני כמה שנים, סביב כן / לא למול.
גם היום הוא רוצה שהם יהיו נימולים ומשאיר את זה להם, אבל בינתיים כבר אפשר לחייך על זה.