לא מצליחה להפטר מהספקות- אולי תוכלו לעזור

[טוטוס]

לא מצליחה להפטר מהספקות- אולי תוכלו לעזור

שלום לכם.
בננו נולד לפני שבוע. עוד לפני הלידה התלבטנו רבות בנושא הברית. בשלב כלשהו החלטנו שנעשה וממש לפני הלידה הספקות עלו שוב. חשבנו על כך אחרי שנולד והחלטנו שאיננו רוצים לבצע את הפעולה. הסיבות מהן הספקות היו הן בעיקר ההליכה כנגד ה"זרם". מאז ההחלטה אני מרגישה שהנושא מעסיק אותי כל הזמן ואינני מסוגלת להניח לו. כשאני חושבת על אפשרות של ביצוע המילה זה לא מרגיע אותי אבל אני חוששת שחוסר השקט אומר שאני לא שלמה עם מה שהחלטנו.
אשמח אולי להארות או לסיפורים של אנשים שהרגישו זהה ואולי כיוון למחשבה שיעזור לי להבין מהי ההחלטה הנכונה עבורנו?
בנוסף שאלה פרקטית- הבנתי שיש להזהיר רופאים לא לבצע הפשלה של העורלה בעת בדיקות. מה זה אומר למעשה? במה הם לא אמורים להתעסק? האם יש בדיקות שלא יוכלו לבצע בעקבות כך? אני רוצה להבין ממה להימנע ומה בדיוק להסביר לאותם רופאים או אחיות.
תודה רבה לכם

 

[MotheRonit]

הי.

עוד מעט תגענה (יגיעו?) המנוסות. וירגיעו אותך. בלי ניסיון אישי (עדיין אינני אמא. לבן. לא נימול. או בכלל) אני יכולה לומר לך במאה אחוזים שלא טעית. עכשיו זה עוד מטריד אותך כי זה קרוב לעננת שמונת הימים, ואנשים עוד מתעסקים בזה - עוד מעט כולם יעזבו את זה ויעברו לחטט לכם בנושאים אחרים בחיים

זה פשוט לא אישיו. כמו שלא מתעסקים לנימולים כל היום בבולבול כך גם לא לערלים. פשוט אוהבים אותו ויותר מתמקדים בכמה שהוא חמוד מתוק וגאון של אמא

לגבי הזרם. אז מה? יש משהו שהוא נחשב (ברובו! לא באופן מוחלט כמו שיש כאלה שיטעו לומר או בכוונה יטענו) למוסכם (קונצנזוס) ואתם בחנתם והגעתם למסקנה שזה לא מתאים לכם. זכותכם (ובאופן אישי אני חושבת שזה מסר מאוד עוצמתי ונכון לבן שלכם, כי בגיל 16 באמת תוכלי להגיד לו "ואם כולם יקפצו מהגג? שיקפצו. אנחנו לא קפצנו. וגם אתה לא חייב") וזהו. כאן זה נגמר. את יכולה להיות בטוחה שה"זרם" לא יעשה לך כלום. ועוד יותר חשוב מכך - לא יעשה כלום לבן שלך. כי המטענים (של העבר) הם אצל דור ההורים. הילדים צועדים אל העתיד. ובעידן של פרטיות והגנה על גופי לצד סובלנות וקבלת האחר לא לעשות ברית מילה הוא לא משהו שפשוט מקבלים אותו. הוא משהו שפשוט לא מתעסקים בו. (הילדים אני מתכוונת).

לגבי הרופאים. וגם לגבייך. פשוא לא לגעת. לא צריך לבדוק אותה ולא צריך לנקות שם.
מסייגת שאם אני לא טועה (ובהחלט יכול להיות שכן, אז בוודאי יתקנו אותי) שיש בדיקה אחת שלכאורה אי אפשר לבצע עם עורלה. בדיקת שתן. זה כמובן נובע מחוסר ניסיון ובורות של רופאים - ולא מהאמת (הרי 2/3 מאוכלסיית כדור הארץ לא נימולה, את חושבת שהם בבעיות כל היום? בוודאי שלא) כי אפשר עם קצת מזל לעשות קליעה למטרה ואם לא אז להחדיר קטטר (שאז מומלץ לבקש רופא מהפגייה שלהם יש ניסיון בכך). אבל זה כל כך נדיר שזה טוב לדעת, אבל בדרך כלל זה פשוט נשאר שם. בגדר הידע. בכל אופן, בכל מחלה אחרת. מחלת ילדות. נפוצה. כמו שפעת או דלקת אוזניים. לא כורתים את העורלה כדי לטפל. למקרה שיגידו לך.


שיהיה המון המון מזל טוב!!!

לילות מלאי שינה

ותהנו ממנו

 

[טוטוס]

מה שמציק לי הם ספקות אישיים ולא הסביבה

עדיין לא ממש דיברנו עם הסביבה על הבחירה שלנו. אני גם לא מצליחה למקם על נושא מסוים את הספקות שלי אבל הם שם כבר שבוע. אני מרגישה שלא אוכל לחיות עם ההחלטה הזו שהיא בכל זאת לא ה"מקובלת" אם לא אהיה שלמה איתה ב-100% ואני לא מצליחה להבין עם עצמי למה אינני שלמה איתה ומה עלי לעשות.

 

[true to you]

זה יכול להרגיש מוזר בהתחלה

אבל ככל שהזמן חולף - כבר אחרי כמה שבועות - ההרגשה דועכת וזה מרגיש טבעי. גם הקשר עם התינוק מתחזק ועמו ההרגשה שזה היה מוזר לחתוך לו.

 

[trilliane]

 

[MotheRonit]

והוא יוכל לחיות? זה הגוף שלו, את עשית מה שטוב

לו ונכון עבורו. זה כל מה שאת צריכה להגיד לעצמך. ברור שבהתחלה זה מפחיד. כי לאפחד מאיתנו אין כדור בדולח - בכולנו נטועות (או היו נטועות, אבל אנחנו יודעות שזה שם... משהו "מיסטי" כזה שמרחף... בגלל זה גם קשה למקם) ההפחדות (גם אם לא נאמרו במפורש אגב, זאת פשוט "אווירה") שגדלנו עליהן ואולי תתממשנה. זהירות ספוילר: הן לא. ואם תהיו האחד (מאלפים. כאלה מיוחדים. כבוד) שכן, ההתמודדות לא כזאת נוראית (מה התחזית הכי שחורה שיכול לקרות? אז תצטרכו לתת לו אנטיביוטיקה? אז תצטרכו להגיד לו שהם לא בסדר כי הוא נהדר כפי שהוא?) לחתוך לו איבר בלי סיבה זה נורא יותר. כי המציאות שמלמדת אותך אחרת פשוט תכבה את כל החששות.
&nbsp
&nbsp
או במילה אחת: שעמום. תאמיני לי שיעסיק אותך יותר גזים, בקיעת שיניים, לילות ללא שינה...

 

[She Dolphin]

מזל טוב

מה שקורה לך, קורה להרבה הורים

כשמדובר בהחלטות לא מקובלות, ובמיוחד כאלו שיוצאות נגד כל האקסיומות שגדלנו עלעיהן והוטבעו בנו בעוצמה מפתיעה - לפעמים קשה להרגיש שלמים במאה אחוז מיד עם קבלת ההחלטה. את מתארת התלבטות "מתנדנדת" שלכם לאורך כל ההריון, ולכן יכול להיות שהגעת ללידה כשאת מרגישה שאת עדיין לא סגורה באופן מלא על ההחלטה שעשית. זה נראה לי מאוד נורמלי, וכמו שאמרתי, זה קורה להרבה מאוד הורים.

מה שאני יכולה להגיד לך הוא, שאצל רוב האנשים זה פשוט עובר. יש כאלה שעוברים שת "מחסום" 8 הימים, יש כאלה שמגיעים לשלמות מלאה כשהתינוק בן חודש או מספר חודשים. לפעמים זה קשור למישהו או משהו חיצוני - מילה שנאמרה בידי מישהו קרוב, אירוע ברית של תינוק קרוב אחר, או פוסט בפייבוק או פורום

.
אני יכולה לספר לך מה גרם לי להיות שלמה סופית עם החלטתנו לא למול את בכורנו - כשהוא היה בערך בן חודשיים, הלכנו למפגש קה"ל. לא של מתלבטים, אלא של הורים שלא מלו. זה היה מפגש משפחתי, בטבע. היה מאוד כיף. ומה ש"עשה" לי את זה, היה שראיתי שההורים האחרים נראים כמוני וכמו כל אחד אחר. לא ראו עליהם שהם "כאלה" וגם על הילדים לא. כולם נראו רגילים במובן הטוב של המילה. הם נראו שמחים, והילדים התרוצצו ולא נראה היה שאכפת להם בכלל מה הנסיבות שכינסו כאן את כל המשפחות האלו. לאף אחד לא היה אכפת מכלום, רק מלעשות שמח ביחד.
משום מה זה מאוד עזר לי להרגיש שלמה. לראות משפחות שהן עולם ומלואו. לא כולם דומים בהכרח לכולם, כולם עשו כל מיני החלטות הוריות כאלו ואחרות, לחלקן התחברתי ולחלקן לא. אז מה? הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הוא ההחלטה לא למול את בניהם. זה השרה עלי רוגע. הרגשתי שההחלטה שלנו פתאום לא "כזאת" גדולה.
אני מציעה לך לקרוא אחורה בפורום, אם יש לך עכשיו זמן וכוח. כמו כן, בכלי הפורום יש לא מעט סיפורים של אנשים שהוא במצבים דומים. אני חושבת שזה יכול לעזור. כמו כן, הייתי מציעה לך להגיע גם למפגש קה"ל שיהיה בקרוב. מגיעים לשם מתלבטים, אבל גם הורים לילדים שלמים ותוכלי לשמוע אותם.

בעניין הפשלה העורלה - אני מודה שאנחנו לא תמיד אמרנו מראש משהו, אבל כן היינו ליד, ממש קרוב, כדי להגיב מהר במקרה הצורך. להגיב מהר יכול להיות ממש להניח ידיים על התינוק ולבקש מהרופא או אחות שלא יגעו, או פשוט להגיד בקול רם "אני מבקשת לא להפשיל לו את העורלה". מעולם לא קרה לנו שעשו לנו "אמבוש הפשלה". אבל שמעתי על מקרים לא מעטים כאלה, כך שאולי בניגוד לנסיוננו, יהיה נבון להקדים ולהגיד בכל פעם "הוא לא נימול, לא כי יש בעיה, פשוט לא רצינו ובבקשה לא לגעת ולא להפשיל" או משהו בסגנון. וכמובן, לא להשאיר אותו שניה בלי השגחה, אבל את ה מן הסתם הייתם עושים גם אם הוא היה נימול. שלא תזדקקו

אין שום בדיקה שלא ניתן לעשות בגלל העורלה. יש מקרים בהם צריך להחדיר קטטר (אויש, שלא תצטרכו

) ואז יש כאלה שלא יודעים "לעבוד" עם איבר לא נימול. במקרה כזה אפשר לבקש שמי שיעשה את הפעולה יהיה איש צוות רפואי ממחלקת ילודים. שם לכל התינוקות יש עורלות

אבל הסיכוי שזה יקרה מאוד נמוך, תהיו אופטימיים.

ותישארי איתנו כאן, את מוזמנת להעלות כל חשש או קושי ונשמח לעזור

 

[הטכנאי קרמר]

היום אחרי 68 שנים אני מרגיש

שאת החלק שחתכו לי אז.חסר לי היום להנות מימנו
מעט אומץ ולא להסיר כלום
שיהייה במזל גדול

 

[She Dolphin]

 

[רונית מקהל]

 

[18 פאולה]

ברוכה הבאה

אני חושבת שאצלי היתה הרגשה דומה, אם כי לא הייתי מכנה אותה ספקות.
אני הייתי שלמה לגמרי עם ההחלטה לא למול את הילד (ונשמע לי שזה שאת מתארת שלהגיד לעצמך שתמולי אותו לא מרגיע אותך גם מעיד שזה לא ממש ספקות לגבי ההחלטה עצמה), ובכל זאת, בחודשים הראשונים אחרי הלידה הייתי ממש אובססיבית לעניין. תגובות לא מוצלחות של חברות/ים לא יצאו לי מהראש, ביליתי שעות בקריאה בפורום ובחשיפה לעוד ועוד מידע על מילה באינטרנט ודיברתי על זה המון עם בן הזוג שלי וההורים שלי. אבל האובססיה הזו לא היתה ממקום של ספק, אלא נראה לי ממקום של רצון שאנשים יבינו את ההחלטה שלי כי הרגשתי שהיא מאד מאד גורלית (והאמת? הרגשתי שהיא גם מאד מאד צודקת ולא הבנתי איך אנשים מסוגלים לא לראות את זה....).
אבל ככל שהימים עברו הייתי רק יותר שלמה עם ההחלטה שלי והרצון שלי שיבינו את ההחלטה שלי ויקבלו אותה התחלף בביטחון גדול בדרך שלי. ככל שמעתי יותר סיפורים מחברות - אחת שלבן שלה היתה נפיחות קשה שבוע אחרי שמלו אותו שהצריכה טיפול של רופא והילד סבל נורא כל פעם שהשתין, אחרת שלבן שלה היה פין חבוי, אחרת שלבן שלה עשו ניתוח תיקון - הרגשתי גם שקצת ״החלפנו צדדים״ בחיפוש אחרי קבלה והבנה של ההחלטה.
&nbsp
בקיצור - אני מזדהה עם ההתעסקות הלא פוסקת בזה בתקופה הראשונה. היא מובנת והגיונית, ואני לא בטוחה שהיא מעידה על ספק בהחלטה שלך, אלא על ההתמודדות הראשונית איתה. ובאמת כמו שכתבו לפניי, ככל שהזמן עובר, זה פשוט הופך לאי-התמודדות. יש כל כך הרבה דברים אחרים חשובים ומעניינים יותר: הוא פתאום מחייך בפעם הראשונה, הוא מתחיל להחזיק דברים, מצליח לשים לבד מוצץ בפה, מתהפך לבד - את מי מעניין מה יש בתוך החיתול שלו בזמן שהוא עושה את כל הדברים האלה? ובאמת באמת - כבר כתבתי את זה פה פעם - בשורה התחתונה, אני לפחות הרגשתי שנשארתי עם תחושה מאד חזקה של ביטחון באמהות שלי בידיעה שההחלטה הגדולה הראשונה שקיבלתי כאמא, היתה לשמור על הגוף של הילד שלי ולהיות נאמנה לדברים שאני מאמינה בהם.
&nbsp
לי עזר להתעסק בזה - לקרוא על זה, לדבר על זה עם מי שאני יודעת שמסכימים איתי. כדאי לך אולי לקרוא בפורום מה הורים מספרים, גם יש קבוצה בפייסבוק לתמיכה להורים לילדים שלמים, לקרוא עוד מידע רפואי על העורלה ועל כמה היא חשובה, לקרוא על סיבוכים של מילה - לי לפחות זה עזר. נשמע לי גם שהרעיון ללכת למפגש של קה״ל הוא מצוין!
&nbsp
ספציפית בעניין העורלה - אני זוכרת שכשקראתי על זה לפני שנולד זה היה נשמע לי כל כך מסובך, שאשכרה שקלתי למול אותו בכל זאת רק כדי לא להסתבך. אבל האמת היא, שזה ממש לא ככה. כמו כל איבר אחר בגוף של הילד שלך, שלא היית נותנת לרופא לגעת בו בלי להבין מה בדיוק הוא מנסה לעשות, בטח לא איבר המין, כך גם כאן. לי גם לא קרה שרופא ניסה להפשיל את העורלה או משהו דומה, אבל אם את חוששת את יכולה פשוט להגיד לפני שהרופא מתקרב לאזור.
&nbsp
ועם כל שאלה או אפילו סתם רגש או מחשבה שאת רוצה לשתף - אני ממש ממש ממליצה לך לעשות את זה כאן בפורום. האנשים והנשים שכותבים/ות כאן פשוט מקסימים ולי תמיד עושה טוב לקרוא תגובות פה. בשביל זה הפורום קיים

והכי חשוב - מזל טוב!

 

[טוטוס]

תודה

אני חושבת שהעניין הוא שמאז שהתקבלה ההחלטה אני מרגישה מאוד לא שקטה וזה מדאיג אותי כל הזמן. ללא חשש קונקרטי כלשהו פשוט תחושה שזו לא ההחלטה הנכונה. כיוון שההחלטה כן למול היא הנורמה בתרבות שלנו אני מרגישה שכדי לקבל הרגשה הפוכה אני צריכה להיות שלמה איתה לחלוטין. בינתיים אנחנו מחכים אבל אינני רוצה להרגיש ככה לאורך זמן בתחילת חייו של בני

 

[trilliane]

להפך, בינתיים לא קיבלת החלטה, לא עשית כלום!

דווקא מכיוון שחיתוך הוא החלטה בלתי הפיכה כדי לבצע אותה רצוי שתהיי שלמה לחלוטין (כמאמר השיר, "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה") ויתרה מכך, עדיף שהמושפע הראשי ירגיש שלם איתה לחלוטין, כי זה הגוף שלו... ויש כאן השפעה על תפקוד האיבר שלו, על חיי המין שלו... לכן זו החלטה שצריך להשאיר לו, והוא תמיד יוכל להחליט שהוא מעדיף איבר נימול ולמול אותו (כפי שיוכל להחליט לשנות / לשפץ / לנתח איברים אחרים בגופו).

 

[18 פאולה]

עוד מחשבה

אגב, עוד משהו שאותי מאד חיזק בהחלטה שלי, היה לחשוב על מקרי קיצון ואיך אוכל להתמודד איתם. דמיינתי לעצמי שני מקרי קיצון: האחד - לא נמול אותו והוא אכן יהיה אומלל, וגם אנחנו, ורק ירדו עלינו כל הזמן או יציקו לו ובגיל 9 הוא יגיד לנו כמה הוא כועס שלא מלנו אותו וכו׳ (היום זה נראה לי מופרך שבכלל חשבתי על אפשרות כזו), והשני - שנמול אותו ויהיה סיבוך. ואז היה לי ברור לחלוטין - שעם האפשרות הראשונה, אני יכולה להתמודד. אוכל להסתכל לו בעיניים ולענות לו תשובה שאני שלמה איתה בכל ליבי לעומת האפשרות השנייה שפשוט לא יהיה לי מה להגיד לו. הרגשתי שהאפשרות השנייה תהיה תוצאה של בחירה שלא אוכל לעמוד מאחוריה ויהיה לי מאד קשה לעמוד מולו ולהסביר לו אותה...
לא יודעת אם זה עוזר, אבל המחשבה הזו עזרה לי לקבל הרבה ביטחון בתקופה הראשונה של ההתמודדות.

 

[דנה השניה]

מאד מזדהה את התיאור שלך, מתאר בדיוק אותי לפני 13 שנה

 

[trilliane]

מזמינה אותך לנבור מעט בארכיון הפורום, תמצאי שלל שרשורים כאלה

וכספתח, מקשרת לך אחד טרי יחסית מהחודש האחרון:
http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=202&messageid=177617298

 

[chomed]

ספקות

שלום לך
אני לא מרבה לכתוב כאן, ולאחרונה גם לא לקרוא, אבל נגעת לי בנקודה רגישה.
אני אם לבת ושני בנים בני 8 ו- 5, כולם שלמים.
אני חושבת שכאשר אנו הופכות לאמהות, הספקות ממשיכים ללוות אותנו, בכל בחירה שהיא. האם התזונה שאני נותנת לו מתאימה ונכונה? החינוך? הדיור? למעשה, כל החלטה שנוגעת לילדי, גם אם אני חושבת שהיא חד משמעית, מעוררת בי ספקות ושאלות - זה חלק מהחיים!
השאלה שאני שואלת את עצמי היא, מה ההחלטה הפחות גרועה שאני יכולה לבצע עבור ילדי. גם היום, אינני יכולה להגיד באופן חד משמעי שכל ההחלטות שעשיתי למען ילדי נכונות, אבל אני יודעת שההחלטה החשובה ביותר היא להבהיר להם, שכל בחירה שיבחרו, אהיה מאחוריהם.
וכאשר אנו מדברים על ברית מילה כאשר חברים עוברים את התהליך המלבב, אני תמיד שם, אומרת שאם מישהו מהם ירצה אי פעם לבצע את התהליך לעצמו, אהיה שם עבורו.
מבחינה טכנית, אני פשוט לא מתעסקת. לשמחתי אנחנו לא פוגשים הרבה רופאים, ווודאי לא בעירום, כך שעניין ההפשלה לא עלה מעולם, וגם בטיפת חלב בבית שמש (המושמצת) נשאלתי פעם אחת, ו... זהו. לא באמת מעניין אף אחד מה יש לבני בתחתונים.
היחידים שמעלים את השאלה הם חברי החילוניים, שהשד החברתי מפחיד אותם עד מאוד, ופעם אחת אף נתקלתי בו, כאשר חברים חילונים של בתי ניסו להציק לבני בעניין אי המילה. ההצקה נפסקה בעזרתה של המורה (שומרת המסורת) של בני, ובאמצעות חוסנו של בני, שידע שמי שמציק הוא החלש. חשוב לי לציין שבני אהוב ואהוד על בני כיתתו, בלי קשר להיותו שלם, ובעוד בתי, שלמה אף היא, נתקלת בקשיים רבים יותר. יש לי תחושה שניתוח פלסטי מסוג זה או אחר לא יתן פתרון לקשיים שלה...
מקווה שעזרתי במשהו, אם יש לך שאלות, תובנות, או הבהרות, את ממש מוזמנת לפנות.

בהצלחה

 

[trilliane]

כתבת נהדר, תודה ששיתפת!

 

[true to you]

לגבי השד החברתי שנתקלת בו

האם תוכלי להרחיב בבקשה לגבי הנסיבות של ההצקות - מה עורר אותן ואיך התמודדתם?

 

[chomed]

השד החברתי

הי
כתבתי לפני כשנה כשהאירוע קרה בקומונה את הסיפור במלואו.
אני מעתיקה משם:

בן כמעט 7, מסיים כיתה א'. ילד נבון, מקובל בחברה בדר"כ, מאוד מוערך על ידי חבריו (לדברי המורה, שמעריכה אותו אף היא...).
היום סיפר לראשונה, שאחד הילדים בכיתה מציק לו מפני שהוא לא נימול בהערות של "לא עשו לך ברית מילה - אתה לא יהודי". הבן שלי מספר, שאותו ילד מפיץ את השמועה ברחבי בית הספר.
דיברנו על זה היום בארוחת הערב, בתי שאלה מיד מאין הוא יודע. הבן שלי לא יודע (או בוחר לא לשתף - הילד לא מהיישוב שלנו, אבל בהחלט יכול להיות שילד אחר מהיישוב שלנו סיפר לו. לא הסתרנו מעולם, ויש גם אח קטן שמסתובב לפעמים ערום בבריכה וכאלה ואולי איכשהו הסיפור התגלגל).
דיברנו על כמה דברים שאפשר להגיד לילד האחר:
א. זה לא עניינך.
ב. ההורים שלי מאוד אוהבים אותי, לכן בחרו לא לפגוע בי ולהוריד חתיכה מהגוף שלי כשהייתי תינוק.
ג. אם ארצה, תמיד אוכל לעשות את הניתוח. אתה לא יכול לגדל עורלה שהורידו לך.
ד. שלי יותר גדול (תרומתה של בת ה- 9)

הבן הביע חשש שהתשובות האלה לא מתאימות לו, לא יודע מה לעשות.

התלבטותי:
האם לדבר עם המחנכת? היועצת? האם בכלל להעלות בביה"ס
אני חושבת שהקושי כרוך בקשיים רבים אחרים, הילד מאוד רגיש בכל מקרה, ואני קצת חושבת שמדובר בעכברון קטן, שבראש של בני הפך לפיל, ולא רוצה לתת לגיטימציה לפיל להכנס הביתה (יש פה מלא כלבים, אין מקום לפילים).
חשוב גם לזכור ששנת הלימודים עומדת לפני סיום, ואני חושבת שאולי כדאי לתת לשנה להסתיים, ולראות מה קורה לקראת השנה הקרובה.

והודעה שניה:
בינתיים כבר עברנו לדרמות אחרות, אבל היה חשוב לי כן לדבר עם המורה, שהזדעדעה מהרעיון שצוחקים על אחד הילדים הכי נבונים, ומשמעותיים בכיתה [

] .
היא לא אמרה את זה כך, אבל מה אכפת לי להעניק לעצמי מחמאות...
אמרה שתדבר מחר עם כל הכיתה על כך שכל אחד מיוחד, ואסור לצחוק על ילדים אחרים. אמרה לבני דברים שנשמעו כאילו קראה פה בפורום - כל אחד מיוחד, אין סיבה לצחוק על חשבונך, אין לך קרניים וזנב (למרות שקצת היתה לי בעיה עם העניין הזה. ואם היו לו קרניים וזנב - מותר לצחוק על חשבונו?).
חשוב לי לציין שזו מורה וותיקה, ושלפני כן לא ציינתי בפניה שהילד לא נימול (לא נראה לי רלוונטי לכלום).

מאז לא היה עוד שום דבר, הילד האחר התנצל, והם חזרו להיות חברים. ו... זהו