אפשר קצת תמיכה מסוג שונה?

Brady

New member
אפשר קצת תמיכה מסוג שונה?


קודם כל, יש לכם פורום מצוין. באמת. הוא מפנה להמון אינפורמציה, ואתם מצליחים לערוך דיונים ידודתיים גם עם אלה שמתנגדים לרעיון. אבל הצד הפחות נעים בכל האינפורמציה שנמצאת כאן, הוא שגם נימולים - כאלה שמתנגדים לברית בכל תוקף - נחשפים אליה. ולעיתים, קשה מאוד להכיל ולהבין מה באמת נעשה לגוף שלך.

הייתי נגד ברית מילה מאז שהייתי ילד (אני בן 22), והייתי קורא פאסיבי כאן עוד לפני כמעט עשור. אבל רק בשבועות האחרונים באמת התחלתי לקרוא לעומק על העניין. פתאום זה לא רק טקס ברברי ומיותר, אלא הליך שפוגע בעצבים, מצלק את האיבר שלך והורס את הרגישות שלו עם הזמן. מאז שהבנתי בדיוק את אותם הדברים - ושעורלה היא לא רק סתם עור שאין צורך להורידו, אלא החלק הכי רגיש באיבר - מאוד קשה לי להכיל את הכל. במיוחד כשאני סובל מסוכרת נעורים קשה מאוד, שעלולה לפגוע פי כמה וכמה בעצבים ההיקפיים בעתיד.

כל המידע הזה פוגע מאוד בזוגיות שלי בזמן האחרון, וגם קצת בדרך בה אני תופש את הוריי. אני מודע לכך שהם פעלו מתמימות ובורות - כמו חלק מהכותבים כאן בפורום - אבל עדיין, כואב לי. ישמע מוגזם לחלקכם, אבל אני מרגיש כ"כ הרבה תסכול על כך שכרתו לי חלק חשוב מאוד מהגוף, בהסכמת האנשים הקרובים ביותר אליי, וגרוע מכל - הכל נעשה ע"י אדם זר שהשחית את גופי. המחשבה על כך שלעולם לא אהנה מיחסי מין כמו שגבר שלם מכבידה עלי כבר שבועות שלמים, במיוחד כשאני מבין שהעור המחוספס והקושי להגיע לגמירה זה לא 'אצל כולם'.

מאסתי בלנסות להסביר לאנשים סביבי למה מילה זה תהליך חמור. מאסתי בלהרגיש חסר אונים כשאני שומע על טקסי ברית מילה - גם לתינוקות שאינני מכיר. אותם טיעונים טיפשיים, שגויים ורובוטים - זה יותר בריא (זה לא, אבל לאף אחד אין 3 דק' לשמוע למה), זה יותר יפה (???), ככה צריך (???) - מאסתי בהכל. האנרגיות שהנושא לוקח ממני, בין אם בתסכול על מצבי האישי ובין אם תסכול על כך שזה לא ישתנה בחברה הישראלית בעתיד הקרוב - מכביד עלי עד למצב בו אני נכנס לדכדוך רק מלשמוע על הנושא.

אני מודע לכך שעלי להמשיך הלאה, אבל קשה לי. אני רוצה לחולל שינוי, להכניס מודעות לאנשים סביבי, אבל קשה לי לדבר על הנושא מבלי לחוש עצב. מה שמוביל גם לתחושות אשם על כך שאני לא עושה מספיק.
בכל מקרה, רציתי לפרוק. כי באמת שאין עם מי לדבר על זה מבלי לזכות ללעג - בעיקר מחברים גברים, או הרמת גבה ודמגוגיה - בעיקר מנשים.
העובדה שהמשפחה שלי חילונית על גבול האתאיסטית, ועדיין לא מבינה את ההתנגדות שלי, מרתיחה אותי עוד יותר.

אני מברך את כל ההורים כאן שהחליטו להמנע מלמול את בנם. סביר להניח שאת רוב הגברים בישראל הנושא לא מעסיק כמו אותי (אני מודע לכך), והם ממשיכים בחייהם כרגיל, אבל בכ"ז. עורלה תמיד אפשר להסיר - נשגב מבינתי למה - אבל לא ניתן להחזיר. וגם אם תרחיש האימה של המשפחות ההיסטריות שלכם יתממש, והילד יחזור בוכה בגיל 12 שצוחקים עליו כי הזה שלו שלם (אני בספק) - תזכרו את זה. עד לרגע בו הוא יחזור בוכה כי אין לו אייפוד, that is. עשיתם את ההחלטה הנכונה, גם אם היא הגיעה באיחור, אחרי ילד או שניים. העובדה שקיימת קהילה (מאורגנת או לא) של אנשים שהתפכחו והבינו עד כמה המנהג הזה מסוכן היא היחידה שקצת מנחמת אותי.
 

ssdd120

New member
אני לגמרי מבין אותך

גם אני בן 22, נחשפתי לכל עניין המילה בערך מגיל 15.היה בי כל-כך הרבה כעס ורגשי נחיתות (מה, גבר ערל נהנה הרבה יותר ממני? ומסתבר שגם הסקס יותר בשביל האישה עם עורלה?)שהפכו לתסכול כי אין שום דבר לעשות עם הרגשות האלה. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה לא משנה כמה אני אצעק ואכעס.
ניסיתי לכעוס על ההורים, וקשה לכעוס עליהם כי אני יודע שיש להם כוונות טובות, אבל הכוונות הטובות שלהם רק עוררו יותר תסכול.
בכנות, הרגשתי שאני לא נהנה מספיק. הרגשתי שאני יכול להישאר אדיש, שקט או אפילו משועמם כשהבחורה מולי נראית באקסטזה ועושה המון קולות. (למרות שאין לי עבר מיני עשיר.)גם אותי הנושא מעסיק (או העסיק) יותר מאת רוב הגברים, לא הסתרתי את הדעות שלי ואת התסכול מחברים שלי ואפילו אם הצלחתי לשכנע אותם במידת הנזק, פשוט לא נראה שזה מעניין מישהו.. אולי רק אני מרגיש שאני לא נהנה מספיק?
אבל למרות שזה לא עניין אותם, וחלק אפילו התווכחו, לא זכיתי ללעג ומוזר לי שאתה לא יכול לשתף חברים שלך, במיוחד נשים. הייתי ממצפה מנשים להביע יותר תמיכה בעניין הזה, הרי בדרך כלל האישה היא זו ש"קשה" לה יותר עם עניין הברית.
מה שכן עזר לי זה עניין של שחזור העורלה.אם קראת על הנושא, אז ההנאה המינית עולה כי ההגנה על העטרה הופכת את העור לרך יותר, ולכן רגיש יותר.כשהרגישות שלי התחילה לעלות, כבר לא הרגשתי כעס יותר. כשאני באקט מיני אני מביע הרבה יותר התלהבות, אני כנראה לא אהיה אף פעם רגיש כמו שיכולתי להיות, המחשבה הזאת עדיין מעציבה אותי, אבל לא מכעיסה או מתסכלת.כנראה גם אני הגעתי למצב שאני מרגיש ש"אני נהנה מספיק", ואולי זה סתם כי עבר הרבה זמן ואני יודע שעשיתי כל מה שיכולתי לעשות.
משמח לשמוע מישהו בגילי שחווה רגשות דומים לי בנושא, חברים שלי בטוחים שאני היחידי שכזה
 

An0nym0us

New member
הסיפור שלי דומה, אבל לא בדיוק...

אני אומנם קצת יותר מבוגר (25).
אני לא כועס על ההורים שלי ולא מתכוון להתעמת איתם. בזמנו לא ממש חשבו לפני הברית, פשוט עשו כי כולם עושים, לא יעזור לי להיות מתוסכל היום ממשהו שקרה בעבר ושאני לא יכול לשנות, אבל זו הגישה שלי להרבה דברים בחיים.

כבר בגיל הנעורים קראתי באינטרנט על האפשרות של שיחזור (יותר מהסיבה שהעורלה סיקרנה אותי והרגשתי שמשהו אצלי חסר), אבל בגיל הזה היה קשה להתמיד ולבסוף עזבתי את זה לאחר זמן קצר (מה גם שפעם לא היה כ"כ הרבה מידע בנושא כמו היום).
אף פעם לא הרגשתי שהפרטנריות שלי נהנות יותר ושאני לא נהנה מספיק, אבל לבסוף הגעתי למסקנה שאם אני יכול לשפר את הרגישות אז למה לא? מה גם שבסוף האיבר יראה כמו שהוא אמור להיראות באופן טבעי. הרגישות אכן עולה, אבל יש עוד כמה שנים עד שאני אגיע לתוצאה הרצויה. אם גברים היו באמת יודעים מה הם מפסידים, הרבה מאד ילדים בארץ לא היו מגיעים למצב שהם תחת הסכין, אבל הבורות בנושא היא גדולה.
מדי פעם שעולה פה בפורום שאלה על שיחזור אני מנסה לענות, כמובן במסגרת האנונימיות שבאינטרנט. לפתוח את הנושא עם אנשים במעגל החברתי\משפחתי שלי יזכה אותי בהרבה מעבר להרמת גבה ולכן לא יקרה לעולם - אם לא לעשות ברית זה עדיין טאבו, אז שחזור?!. אני מניח שהבן אדם היחידי שישמע את הסיפור תהיה אישתי לעתיד, לכשתבוא.


לפותח הדיון - אי אפשר להציל את העולם לבד. תעשה מה שמתאפשר לך. עצם זה שניסית אפילו פעם אחת למנוע פגיעה בתינוק כבר עשית הרבה יותר מרוב האנשים בארץ בנושא הזה (עדיף להסתכל על זה ככה מאשר לחשוב שאתה לא עושה מספיק לא?).
הנושא הזה לא ישתנה בחברה הישראלית בזמן הקרוב כמו שאמרת, אבל יש מגמת שיפור. לפני עשור לא לעשות ברית לבן היה הרבה יותר קשה מאשר היום. היום יותר אנשים מנסים לקרוא על הנושא, ולהבין אפילו שחלקם בסוף כן חותכים תחת הלחץ. השינוי יגיע בסוף ככל שיותר אנשים יראו שיש דרך אחרת בפועל וישמעו שהילד של הבן דוד והחבר בגן לא עברו ברית ואין להם קרניים, ולא מצביעים עליהם ברחוב ולא צוחקים עליהם בבריכה. זמן והגברת מודעות, זמן והגברת מודעות - לאט לאט אבל בטוח
.

לגבי התמודדות עם טקסי ברית, אני באופן אישי החלטתי שלא להגיע לטקסים האלו. אני מאחל מזל טוב להורים לרגל הולדת הבן אך מודיע להם שמאחר ואינני תומך בהחלטתם אינני מתכוון להגיע. בדרך כלל יש פרצוף חמוץ אבל לא מעבר.
עוד לא החלטתי מה אני אעשה במקרה של אחותי. אני אעלה את הנושא במהלך ההריון, אבל כנראה לא אלחץ, בסוף ההחלטה תהיה שלה ושל בעלה, ולצערי אני לא אופטימי. אולי אם היה לי בן לפניה זה היה יכול להיות שונה, כי היא הייתה יכולה לראות שיש דרך אחרת אבל זה לא יקרה
.
 

Brady

New member
השלמתי עם זה שאני לא אוכל לעזור לרוב המוחלט

רק לבן של אחותי - אם יהיה, בעתיד. שם אני בהחלט לא הולך לוותר. במיוחד כשיש עם מה לעבוד איתה - התמיכה במילה שם, אבל היא תומכת נלהבת בכל זכות אדם אחרת, אז מי יודע :)

זו פשוט ההרגשה המגעילה הזו שאתה יודע שתינוק אחר כרגע עדיין שלם, ויש לך אפשרות למנוע ממנו את החיתוך (בתאוריה - במציאות, סביר להניח שבמקרה הכי קיצוני, שיזמינו לי משטרה אם אנסה משהו בכוח). אז אין לך מה לעשות, והסביבה תתנהג כרגיל, אבל זה בעצם לדעת שתאונה הולכת לקרות ולעמוד חסר אונים מהצד. חשבתי שאתרגל לזה אחרי הברית הראשונה ששמעתי עליה, אבל זה היה מתסכל באותה מידה גם בשלישית...
 
בהצלחה. לי זה לא הלך (מלבי הכואב
)

עם המשפחה הקרובה (בלי הגישה של "אני לא הולך לוותר" כי זו פשוט לא דרכי (ולא ביקורת על דרכך)). אפילו נדרשתי במידה רבה של תקיפות לא להצטער, ככה שזה עדיין אצור בתוכי. ואלה ילדים שאני מאד מאד אוהבת ומשפחות חילוניות עד כדי הסתייגות לא מועטה מהיהדות.(כולם יהודים על פי מוצאם)
 

חדשה31

New member


אני כל כך מזדהה איתך - למרות שלי לא עשו וגם מעולם לא עמדתי בסכנה שיעשו לי (אישה...)
אבל אני חושבת שאני יכולה לדמיין את התחושה שלך

אחת (מיני רבות) הסיבות שלא הייתי עושה בחיים דבר כזה לבן (או בת) שלי היא שלא הייתי מוכנה לעשות דבר כזה לעצמי -
ואני בטוחה שאם היו עושים לי דבר כזה בילדותי/ינקותי הייתי כועסת על זה מאוד מאוד (אני מכירה את עצמי קצת....)
אם לי זה לא טוב ולא מתאים - אז קל וחומר לילדים שלי.


צר לי כל כך על הלעג שאתה מתאר.
זה נשמע לי כל כך הזוי ולא ראוי - הביטול הזה של תחושתיך מצד אחרים.
אני מניחה זה חלק אינטגרלי מעסקת החבילה הזו - של קידוש מנהג כל כך נפסד שבא ע"ח גופם של חסרי ישע.
מנהג נורא כזה כנראה לא יכול להיות מתוחזק עם "גילויי חולשה" כמו אמפתיה למי שמרגיש נפגע ונגזל
(כפי שלדעתי טבעי להרגיש כשמגלים בעשו בגופך משהו כזה...)

לדעתי - אם אתה מדבר על זה, ולו מעט - אתה עושה מספיק.
 
מזדהה (עד כמה שאני יכולה)....

אתה נמצא בעיצומו של תהליך הספד על אובדן חלק ממך....גם בעלי עבר תהליך קשה של סערות רגש ולב כשהוא ברח לדעת מה "מורידים שם בברית" כשהודעתי לו שלא תהיה כזאת (מבחינתי) והוא גילה למעשה מה הוא הפסיד.
תחושות של כעס, אכזבה והרבה מאד חוסר אונים הציפו אותו ואז הוא גם לא היה בקשר עם הוריו כדי להתעמת איתם.
אני לא יכולה לחוות אבל אני יכולה לתאר לעצמי את התחושה של נשיאת צלקת במקום מאד רגיש ומאד עדין וחשוב, שמהווה סימן למה שהיה שם שלי ונלקח ממני בלי רצוני.
בעלי שיתף אותי שבכל השנים הוא לא הבין את המתח החזק עד כאב שהיה לו בזמן זיקפה ושעכשיו הוא יודע שזה נובע מאותו קטע עור שהוסר לו בברית, זה תסכל אותו וגרם לריחוק מיני לתקופה מסויימת.
חלק מ"התיקון" שהוא עשה זה לפתוח את הנושא בפני הוריו ובייחוד בפני אביו (כשהקשר חודש), הזעקה שלו, הטענה שלו, פתיחת הפצע ואמירת הדברים...בייחוד שבזמן הריב אבא שלו שימש סנדק לנכד אחר שלו והוא היה מאד גאה בזה באותה נשימה שבה הוא שלל את קיומו של אלוהים ובז לעקרונות חברתיים...
חלק נוסף מהתיקון הפנימי היה להצטרף לפגישות קה"ל - לדבר עם הורים, לפגוש הורים, להיות חלק מקהילה של אנשים שחלקם הגדול נושאים אל עוול הברית ועוצרים את השרשרת בילדים שלהם.
מנחם יותר לדבר על הנושא ולהרחיב את מעגל האנשים הזה הן מבחינת ידע והן מבחינת שיכנוע (ת'אמת ברוב המקרים שנתקלתי הידע מביא אוטומטית לשיכנוע).
אתה מקבל המון סיפוק כשאתה צועק את הצעקה שלך - כנימול , כגבר..והצעקה שלך עוצרת את הסכין הכי קרוב שאפשר לתאר מתינוקות רכים.
אני מניחה שהזמן יתן לך הרבה מסקנות ודרכים שיתנו לך אפשרות להתמודד ולהשלים עם האובדן (כמו לבעלי).
וכמובן כמובן כשיהיה לך ילד משלך- אין כמו הסיפוק לראותו שלם ומאושר, זה דגל הניצחון הפרטי שלך!
 
אבל זה כן משתנה בחברה הישראלית

אני נהנית להיות בצד הלועג כשיש מולי תומכים בברית מילה שלא מסיבות דתיות, ובעוד שדור ההורים שלנו באמת לא מעונייו להכיל את המחשבה שאפשר בלי (כי אם כן, מה זה אומר עליהם?), בני הדור שלנו כבר לא מקבלים את זה כמובן מאליו. אלה שכן עושים היום, הרבה יותר הולכים לאיש מקצוע, מאשר לאירוע מוהל+יין+בורקסים.
 

britpop guy

New member
קשה להחשף ולהפנים, אבל הכרחי.

קודם כל אני רוצה להגיד שאני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אני בן 24, וגם התנגדתי מאז גיל 18 לפחות למילה בגלל שנחשפתי למידע באינטרנט כמו הפורום הזה. לפני שנחשפתי למידע כלשהו לא הייתה לי דעה ולמעשה כמו רוב האנשים, בכלל לא חשבתי על זה.

העובדות אכן לא קלות לעיכול, אבל אתה לא לבד. אנחנו בתקופת מעבר, וזה הכרחי בשביל שיום אחד המילה תהיה היסטוריה שהדור שלנו יבין את הנכות שלו, למה היא קיימת ואיך אפשר להפסיק אותה (בעיקר לדורות הבאים..) התאריך כמובן ארוך ואיטי אבל הוא קורה מול העיניים שלנו. ומעודד שהיו בזכות האינטרנט ומהפכות כמו בעולם המערבי מתלקחות מהר ובכלל הכל קורה באופן אקספוננציאלי.

יותר מזה, מבחינה מינית, וזה אני בקושי קורא פה בפורום אז הנה אני משתף את הקוראים, אני הייתי עם כמה וכמה גברים בחיי, נימולים ולא נימולים. ובהחלט יש הבדל גדול. אפילו מאוד.
נראה שהם נהנים מכל מגע הכי עדין, ואכן יש צורך להתנהג בעדינות יתרה, שלא כמו עם נימולים וגם אני יכול להעיד שאכן לא תמיד מרגישים משהו. ובטח שהידע על הנכות מדכא ומייסר גם בזמן הסקס כשיודעים שיכול להיות יותר טוב מזה, והיה לנו את זה עד גיל 8 ימים, עד שנלקחה זכותנו על גופנו.

מקומם. אבל גם מקים אותך וגורם לך להיות קצת פעיל בנושא.

ונקודת אור לדוגמא - דיברתי בעבר על הנושא עם אחותי וראיתי איך לאט לאט היא מבינה מה שבעצם קורה. והיום היא נשואה לבעל שבמקרה גם הוא מתנגד, והם מתכננים להכנס להריון בהמשך השנה ואם יהיה זה בן - להשאיר את כל זכות הבחירה על גופו בידו :)
 

Brady

New member
אחח אם זה רק יהיה המצב עם אחותי. וכן, אני

מבין אותך לחלוטין. אני גם יודע מניסיון (דל, אך מספיק) ששלמים רגישים הרבה הרבה יותר, גם למגע הקל ביותר. lucky bastards
ואני לא באמת צריך שום מחקרים בשביל זה, כי באמת אי אפשר לטעות. אני חושב שזה מה שהכניס את הנושא לראש שלי מחדש, אחרי כמה שנים של שקט.
 

ayala26

New member
מחבקת את כולכם בליבי

לא מקנאה בכם

מקווה שתרשו לשמור את השרשור הזה איפשהו בקישורים של הפורןם כי לדעתי אלו בדיוק דברים שהורים ששוקלים להטיל מום בילדם יקראו. כי "אין גבר שכועס על הוריו שמלו אותו" לא תופס. זה תפס כשהיה אפשר לשמור על הציבור טיפש ולא מודע
 


אני לא יכולה אפילו לדמיין כמה קשה להתמודד עם התחושות שאתה והאחרים פה מתארים. אני מודה שהשיקול של הפגיעה בהנאה המינית לא נכנס כפקטור כשהחלטתי שאני לא רוצה למול. אולי מתוך רצון להגן על בנזוגי, לא עסקתי בנושא הזה כלל וגם היום קשה לי להכיל אותו. והשרשור הכל כך כואב הזה מוסיף לי עוד תשובה לאלה ששואלים אם אני לא חוששת שיום אחד הבן יכעס עליי ואני תמיד משיבה שהם אלה שצריכים לחשוש מהכעס של בנם.
 

HouseAtreides

New member
פרט לסכרת הנעורים שלשמחתי אין לי

יכולתי לכתוב כמעט את אותן המילים..

אצלי זה כבר הולך ומתקרב לשנתיים של דכדוך ותיסכול מהסוג שתיארת. בלתי אפשרי להסביר במילים עד כמה נרחבת ההשפעה של הדבר הזה עלי. כל זיכרון שעולה לי בראש לא חשוב מאיזו תקופה בחיים, כמעט כל מחשבה לא חשוב למה היא קשורה, ממש כמעט כל דבר שאני בא איתו במגע - מייד מצטרפת אליה קידומת בצורת מחשבה על הצביעות והדכאנות והברבריות המוכחשת של החברה בה אני חי, תחושת אשמה על כך שבמשך כל כך הרבה זמן הצלחתי להתעלם מכל הרמזים הברורים (לא הייתי נגד ברית מילה מאז שהייתי ילד), ולקינוח - תמונה של ההורים שלי גוהרים מעלי במבט חסר הבעה בזמן שאני צורח מכאבים. לא, מה שאני מרגיש לא ישנה את דעתם. זה ברית, וזה מאד מאד חשוב, וזהו.

דוגמאות?
חופשה בלונדון --> איזה רעיון נחמד --> מבטא בריטי --> שיט על התמזה --> ווסטמינסטר, מגדל השעון --> נבנה במאה ה- 19 --> המלכה ויקטוריה --> בארה"ב התחילו למול תינוקות --> תינוק עקוד וצורח, דם משפריץ --> המשך מחשבות על מילה ועל כמה כולם חיים במאטריקס.

ברדיו מתנגן שיר משנות ה- 80 --> הממממ, איזו תקופה יפה ותמימה --> יפה ותמימה?? בארה"ב מלו כמעט את כל התינוקות --> כנ"ל

אנקדוטה מביה"ס היסודי --> איזו נוסטלגיה ורודה ונחמדה --> לעזאזל, כולם היו נימולים --> כנ"ל

תקליט שממש אהבתי לשמוע כשהייתי ילד קטן --> נאאאא, אי אפשר להתחמק, אפילו אז כבר הייתי נימול --> כנ"ל

הפרק האחרון של נילס --> היי, סופסוף מישהו שלא נימול --> גם לא הבחורה שדובבה אותו --> אבל מי שדובב את האווז בגירסה העברית... --> כנ"ל

מישהי מספרת שהיא בהריון --> איזה יופי, מזל טוב --> זה בן --> כנ"ל

איזשהו זיכרון מתקופת הלימודים --> איך היה לי ראש לכל זה ולרגע לא חשבתי על... --> כנ"ל

שואף קצת אויר צח ברחוב --> ילד וילדה צועדים להם מולי --> מוכן להישבע שהילדה נראית יותר שמחה ומשוחררת מהילד --> יש מצב שזה קשור?... --> כנ"ל

ברחוב --> אדון דתי עובר --> בטח שימש לא פעם כסנדק --> כנ"ל

ברחוב --> אשה עוברת --> מעניין אם היא פוחדת שאני אטריד אותה מינית --> יש מדינות שמלים שם נשים, מסכנות --> כנ"ל


ככה כל הזמן, ואין אף אחד שאפשר לחלוק איתו את המחשבות האלה, וגם אין שום טעם. זה פשוט יהיה בגדר הודאה רשמית שהתחרפנתי על כל הראש ושצריך לשקול אשפוז מרצון
..
 

Brady

New member
הגדרת את זה יותר מדי טוב :)

כל דבר מתקשר אצלי, לפחות בשבועות/חודשים האחרונים (אחרי ש'פתחתי' את הנושא מחדש), לעניין המילה. אינטרקציות חברתיות, זוגיות בין אנשים, נסיון לקשר בין מילה להתפתחות אנושית/לאומית בהיסטוריה, קשר של המילה לאופי שלי או אירועים אישיים בחיים ואפילו נושאים שלא קשורים לעניין בכלל. הרוב לא קשור בעצם.

גם ההליכה הסתמית ברחוב, ברכבת או בעבודה כבר לא מה שהייתה. פתאום ההכרה בכך שכל האנשים סביבי עברו את אותו דבר (בעוד ברחוב ממוצע באירופה הרוב שלמים ובריאים) פשוט מוזרה. דברים פשוט לא נראים בסדר - איך כולנו תוצר של ברית המילה, כולנו 'פגומים' בעצם, ועם זאת אין את השאלה הזו מרחפת באויר.

בסופו של דבר, הרבה דברים כבר לא מספקים ומהנים בשבילי כמו שהיו. מן הסתם שגרת החיים ממשיכה, אבל המחשבה הזו נמצאת בראש כל הזמן. ושלא נדבר על כך שזה גורם לשינוי (בלתי הפיך?) ביחס שלי לכל מי שסביב - בראש ובראשונה ההורים. הקטע שאי אפשר להעלות את זה בשומקום בטח לא עוזר. כולנו נימולים, כולנו עברנו טראומה, אבל רק אני מבין באמת מה עברנו, ואף אחד מאיתנו לא יכול באמת לדבר על זה. מבלבל??? נההה זה רק אני משוגע :)
 

א ש ו

New member
לא יודע אם זה יעזור לך,

אבל אני לפני 10 שנים הבנתי שאני לא אמול את בני.
כל מה שהייתי צריך זה רמיזה (מצד אחי, שהפיץ באותה עת גלויות של אף מילה)
התגובה הראשונית שלי הייתה "אבל זה בריא יותר" בלי לחשוב.
לזכותו של אחי יאמר שהוא אפילו לא אמר כלום הוא רק הרים גבה. וזה הספיק לי תוך זמן קצר מאוד לעבור במחשבות מ"למה אני חושב שזה בריא, כי ככה אמרו לי, למה אמרו לי, כי בן דוד שלי צרח בברית שהייתי ילד ושאלתי למה עושים את זה , שיט , זה לא יותר בריא"

אחרי זה הייתי די עסוק בילדים שלי (היה לי בן לפני אחי אז אני דללתי את הדרך במשפחה.)

הידיעה שאני עצרתי את זה (ומכיר הרבה מאוד שלא עשו אחרי, אולי אפילו בעקבותיי חלקם) מאוד משמחת אותי.

רק שנים אחרי עצרתי לחשוב על מה עשו לי . ואז זה כבר לא היה חד כל כך.
 

HouseAtreides

New member
אני יודע להסביר מדוע כמעט הכל מתקשר לזה

לפחות בנוגע אלי אני מבין בדיוק מה הסיבה.
זה כי נימולתי בגיל אפס כמעט, אבל למרות זאת הספקתי לצבור המון חוויות וזכרונות ותפיסת עולם ועיצוב אישיות, במשך כמה עשורים טובים עד שנפל לי האסימון מבחינת מה שבדיוק קרה שם. על אף שראיתי כמה מילות מול העיניים בגיל צעיר מאד, חומרת העניין הזה הוכחשה ונורמלה על ידי באופן כמעט מושלם. הרי קיבלתי מהסביבה את כל הכלים והמיומנויות הדרושות לשם כך.
זה בעצם מחייב בדיקה מחודשת של כל מה שצברתי החל מהזיכרון הראשון ועד שהאסימון נפל, הרי כל הזיכרונות שלי חשודים כמכילים אלמנט רציני של תודעה כוזבת עד שיוכח אחרת. עבדו עלי. כולם.
מקורות התמיכה הכי משפיעים ואלמנטריים שהיו לי, ההורים, הפכו בן לילה לאחראים העיקריים לחוויה הכי גרועה שהיתה לי בחיים (והעובדה שאינני זוכר אותה לא מהווה הצדקה, אני זוכר היטב את תהליך נפילת האסימון וזה בהחלט מספיק..). ברגע שהתעמתתי איתם וראיתי שאף אחד מהם לא מוכן אפילו לבדוק ברצינות את טענותיי, הבנתי שעבדו עלי פעם נוספת, בצורה ששוב מחייבת בדיקה מעמיקה. הטענה ש"הורים תמיד פועלים לטובת הילד", שכל כך האמנתי בנכונותה, אינה אלא סיסמא דכאנית שנועדה לחסום בפניי את האפשרות להתבטא באופן ביקורתי.

בנוסף, התחיל להתברר לי עד כמה מוגבלת הלגיטימציה שלי לבטא את רגשותיי בחברה. תמיד נדמה היה לי שחלות עלי מגבלות מעיקות למדי בעניין הזה, אבל כעת העניין התנוסס מולי במלוא חומרתו. אני מסתובב באופן קבוע עם חרא של תחושות, כל האחרים מרגישים מצויין (אך לוקים בתודעה כוזבת), איש אינו חש אחראי לתחושות המחורבנות שלי, זו כמובן 100% בעיה שלי, אבל אני לעומתם מרגיש אחריות כפולה: פעם על הצורך להפיץ את הבשורה, ופעם על התחושות הקשות שאולי יהיו מנת חלקו של מי שהאסימון יפול לו. היי, אני לוקח אנשים מאושרים והופך אותם למדוכאים, זה בהחלט מקור לתחושות אשמה שדורשות יחס נפרד.
בנוסף, קיים ריקוד הטנגו המתמיד מבחינת היחס הראוי כלפי החברה והסביבה. מצד אחד, אי אפשר לייחס להורים המלים תום לב. הם יכולים בקלות לחוש שמדובר בעניין שחומרתו מוכחשת, ובוחרים להתעלם מכל הרמזים הברורים. אבל מצד שני, אי אפשר לייחס להם כוונת זדון מפלצתית כאילו למשל החליטו על דעת עצמם להוציא לילד עין.
תהיה כוונתם אשר תהיה, הריקוד הזה יכול להיות מתסכל מאד.

ועוד משהו: אם קודם נדמה היה לי שיש הרבה חרא בעולם, ושאיכשהו שיחק לי המזל ונפלתי אל הזרועות הנכונות והתומכות, אל עולם חופשי ומאושר ופתוח - כעת ברור לי שזו היתה אשליה. אם עולם כל כך "חופשי" עדיין מחליט בשבילי אילו איברים אני רשאי להחזיק ואילו לא, זה איננו חופש אלא צביעות וברבריות מוכחשת.


נ.ב. אין לי ספק שסאגת הפסיקה הגרמנית הביאה אצלי בימים האחרונים להחמרה בתחושת הדיכדוך. אמנם אני אופטימי ולדעתי המגמה הזוחלת בעולם ובישראל היא של שיפור תמידי ומשמעותי, אבל כשאני שומע את הקישור הפוליטי האומלל בין עברה של גרמניה לבין הטלת מום בתינוקות, ורואה כיצד אנשים מוכנים בלי שום בעיה להפוך איבר מין אישי לאייקון פוליטי, זה מבאס ברמות מטורפות.
 
למעלה