חוויות? מרגישה אחרת?... ובכן...
אז למי שהיה כאן מאז הקמת הפורום, אני לא צריכה להוסיף הרבה על החוויות שלי.
חוויית הדוקטורט שלי הייתה חוויה קשה. עברתי מורדות רבים (ולא הרבה עליות), והייתי כפסע מוויתור על הדוקטורט כמה וכמה פעמים, ובכל המקרים - לא בגללי... יש לציין.
לא ארחיב כאן הרבה.
"מרגישה אחרת"? התשובה היא לא. אני מוכרחה לומר, שהיה לי ברור שלא ארגיש אחרת כשאסיים, והיה לי ברור גם שלא "אצא מהארון" בקלות, ובאמת, עד היום בערך שלושה אנשים בעולם יודעים על הד"ר שלי... (ועוד כמה שזה נודע להם מתוקף העבודה שלי, או מתוקף זה שהמנהלים שלי "חושפים" את המידע, למרות רצוני).
לומר שזה עושה לי הבדל? לא. זה בעיקר מוזר לי מאוד. עוד לא התרגלתי לחשוב על עצמי כד"ר (ואני כבר שנה ורבע ...) ולא התרגלתי שסטודנטים שלי שולחים עבודות עם ד"ר ניצת בראשן...
ידעתי כשעבדתי בטורבו על סיום הכתיבה שזה לא ישנה לי, וידעתי שאני רוצה לגמור לכתוב פשוט כי כבר השקעתי יותר מדיי שנות חיים בעניין, ושאני לא מוכנה שזה ייגמר בכישלון מוחלט ובחוסר תוצר. מה גם שידעתי שהמחקר שלי חשוב מאוד בתחום שלי.
 
באשר לחוויות הכתיבה עצמה - מאז השינוי הגדול שעשיתי בעקבות מפגש הפורום אצל טולקין, כאמור, החוויה שלי השתנתה ב-180 מעלות. העובדה שעברתי לעשות את הד"ר מעבר לים הייתה ההחלטה הטובה ביותר בחיי. למדתי להכיר דברים אחרים, אנשים אחרים, ובעיקר - מחקר ברמה אחרת לגמרי. למדתי להכיר מנחים שמכבדים את המונחים שלהם, ובעיקר - מאפשרים להם לחשוב, ומעודדים אותם לזה. המנחה שלי היה מופלא. הוא היה מחבק ותומך, אם כי יש לציין - מופתע מאוד מהתלאות שעברו עליי קודם שהכרתי אותו.
אם יש משהו שאני שמחה עליו בכל המסלול המתעתע שעבר עליי בדרך לדוקטורט, זה שפגשתי את שני המנחים החדשים שלי, ושידעתי כל כך להעריך אותם על מה שהם.
 
ועוד משהו, אולי השינוי היחיד בעניין של "להיות דוקטור" זה לדעת שאפשר לקום בבוקר וללכת לישון בלילה בלי תחושת הדאגה או האשמה על זה שכתבתי מעט או לא כתבתי ולא התקדמתי בדוקטורט. וואו, איזו חירות!.
 
אבל אם אני צריכה לסכם את החוויות שלי למען מי שעוד לא סיימו או למען מי שהתחילו דוקטורט (או MA) ומתקשים, עוברים חוויות לא משהו, נתקלים במשברים עם המנחים או בכלל, אז.. אני מסכמת ב- לא לוותר. אם אתם חושבים שאתם לא במקום הנכון, לא עם המנחה הנכון, שהמנחה שלכם לא מתאים/מתעלל/פוגעני/לא אתי - אל תהססו. הבטן יודעת יותר מהראש, ואין סיבה "למשוך" את התחושה הזאת עוד זמן. לחשוב על אפשרות אחרת ולהוציא אותה לפועל. וכמה שיותר מהר. כל שנה שחולפת - היא חשובה וגורמת לפגיעה בסיכוי להשיג משרה אח"כ.
ובאותה נשימה ממש - לא למהר להחליט ולבצע. להיות בטוחים בהחלטה.
הידיעה שהגעתם לסוף המסלול עם עבודת דוקטור ביד - היא ידיעה שיש בה שמחה גדולה.
 
