אם רק נאמין יותר
New member
האור בקצה המנהרה
היי לכם באי פורום יקרים.
לפני 5 שנים, הפורום הזה היה הבית השני שלי.
בני, כמו כל ילדי האמהות והאבות כאן, אובחן כ hdhd.
כמה דמעות ידעתי כאן.כמה אוזן קשבת קיבלתי כאן.כאן שטחתי בצר לי את התלאות שעברנו הבן שלי ואני.
לא היה יום, שמערכת החינוך ,לא דאגה להתקשר אליי.
לא היה יום, שלא שטחו בפניי מעלליו, נכונים או לא..
הפכתי לאמא חרדתית, שכל טלפון הקפיץ אותה.
הימים, היו קשים, מאתגרים ולעיתים ירדה עליי העלטה.
אני פונה היום לכל ההורים כאן.
נכנסתי לכאן כי חשתי מחוייבות אישית להדליק את האור לכל אותם ההורים, שהאור לעיתים כבה להם.
חבקו את הילדים שלכם, האמינו בהם, הציבו גבולות ברורים, ובעיקר, שלא יעזו לומר לכם, שהריטלין הוא סם. אלמלא הריטלין , לא היינו מגיעים למקומות רחוקים.
אני זוכרת ימים אחרים, ימים בהם הייתה התנגדות של הבן שלי לריטלין.כמה מאבקים ידענו הוא ואני.מעולם לא ויתרתי לו.
מעולם לא נתנו לו אביו ואני את זכות ההחלטה.
עד גיל 18 אנחנו ההורים, אנחנו האפוטרופוסים וכל מילה נוספת מיותרת.
טיפלנו בו בכל דרך אפשרית.
בנוסף,
לא היה חוג, או מקום שלא הגענו אליו.
שחייה טיפולית, רכיבה טיפולית ובבגרותו כדורסל.הענקנו לו את היכולת להוציא את ההיפריות בספורט.
הלכנו יחדיו למטפלת בצורת מאמנת אישית.אז זה ממש היה חדש.
בסוף תיכון, הוא כבר נכנס לתלם, והיה גם מורה מבוגר אחד שהאמין בו וביכולותיו.לו אנו חבים את הכל.
הוא סיים את הבגרות בממוצע 100.
כמה גאווה ידעתי בסוף התיכון, כשהוא היה על הבמה בתפקיד הראשי.
לאחר התיכון, לא שהכל היה ורוד.
בצבא עדיין היו מהמורות.לא עזבנו.
תמיד האמנו ועודדנו.
גם צבא הוא סיים בהצטיינות.
הבהרנו לו שאצלנו אין אופציה לא לשרת.
אבל זה לא העיקר. אם מישהו חושב שהשרות מיותר זה גם בסדר.
אנחנו סברנו שההליכה וההצמדות בתלם זוהי חובת השעה.
היום, הבן שלנו לומד משפטים שנה ראשונה באוניברסיטה.
לעיתים אני משפשפת אוזניי, כשהוא דוחק בי לדאוג לו למרשם הריטלין.
לעיתים אני משפשפת עיניי, על שעות שלמות, ימים ארוכים ,כשהוא נצמד ללימודים, וכבר ללא העזרה שלנו ולא מרפה.
ועדיין אנחנו שם בארגון, בסדר , בכל אותם הדברים שעדיין קשים לו.
היום, אני מרגישה חובה מוסרית ואישית להודות לפורום הזה, לזיוה, לחגי שור, שלא פעם התייעצתי עימו , ובעיקר לכם ההורים אני רוצה לומר, שתאמינו.לא משנה מה.
האמינו.
אל תוותרו לעצמכם.
אל תוותרו על ילדכם.
כי ההצלחה פנים רבות לה.
ומתוך הנפילות ומתוך הכאב , מגיעים למקומות נפלאים.
איתכם בלב.
אמא
היי לכם באי פורום יקרים.
לפני 5 שנים, הפורום הזה היה הבית השני שלי.
בני, כמו כל ילדי האמהות והאבות כאן, אובחן כ hdhd.
כמה דמעות ידעתי כאן.כמה אוזן קשבת קיבלתי כאן.כאן שטחתי בצר לי את התלאות שעברנו הבן שלי ואני.
לא היה יום, שמערכת החינוך ,לא דאגה להתקשר אליי.
לא היה יום, שלא שטחו בפניי מעלליו, נכונים או לא..
הפכתי לאמא חרדתית, שכל טלפון הקפיץ אותה.
הימים, היו קשים, מאתגרים ולעיתים ירדה עליי העלטה.
אני פונה היום לכל ההורים כאן.
נכנסתי לכאן כי חשתי מחוייבות אישית להדליק את האור לכל אותם ההורים, שהאור לעיתים כבה להם.
חבקו את הילדים שלכם, האמינו בהם, הציבו גבולות ברורים, ובעיקר, שלא יעזו לומר לכם, שהריטלין הוא סם. אלמלא הריטלין , לא היינו מגיעים למקומות רחוקים.
אני זוכרת ימים אחרים, ימים בהם הייתה התנגדות של הבן שלי לריטלין.כמה מאבקים ידענו הוא ואני.מעולם לא ויתרתי לו.
מעולם לא נתנו לו אביו ואני את זכות ההחלטה.
עד גיל 18 אנחנו ההורים, אנחנו האפוטרופוסים וכל מילה נוספת מיותרת.
טיפלנו בו בכל דרך אפשרית.
בנוסף,
לא היה חוג, או מקום שלא הגענו אליו.
שחייה טיפולית, רכיבה טיפולית ובבגרותו כדורסל.הענקנו לו את היכולת להוציא את ההיפריות בספורט.
הלכנו יחדיו למטפלת בצורת מאמנת אישית.אז זה ממש היה חדש.
בסוף תיכון, הוא כבר נכנס לתלם, והיה גם מורה מבוגר אחד שהאמין בו וביכולותיו.לו אנו חבים את הכל.
הוא סיים את הבגרות בממוצע 100.
כמה גאווה ידעתי בסוף התיכון, כשהוא היה על הבמה בתפקיד הראשי.
לאחר התיכון, לא שהכל היה ורוד.
בצבא עדיין היו מהמורות.לא עזבנו.
תמיד האמנו ועודדנו.
גם צבא הוא סיים בהצטיינות.
הבהרנו לו שאצלנו אין אופציה לא לשרת.
אבל זה לא העיקר. אם מישהו חושב שהשרות מיותר זה גם בסדר.
אנחנו סברנו שההליכה וההצמדות בתלם זוהי חובת השעה.
היום, הבן שלנו לומד משפטים שנה ראשונה באוניברסיטה.
לעיתים אני משפשפת אוזניי, כשהוא דוחק בי לדאוג לו למרשם הריטלין.
לעיתים אני משפשפת עיניי, על שעות שלמות, ימים ארוכים ,כשהוא נצמד ללימודים, וכבר ללא העזרה שלנו ולא מרפה.
ועדיין אנחנו שם בארגון, בסדר , בכל אותם הדברים שעדיין קשים לו.
היום, אני מרגישה חובה מוסרית ואישית להודות לפורום הזה, לזיוה, לחגי שור, שלא פעם התייעצתי עימו , ובעיקר לכם ההורים אני רוצה לומר, שתאמינו.לא משנה מה.
האמינו.
אל תוותרו לעצמכם.
אל תוותרו על ילדכם.
כי ההצלחה פנים רבות לה.
ומתוך הנפילות ומתוך הכאב , מגיעים למקומות נפלאים.
איתכם בלב.
אמא