איזה סיכון גדול יותר?
השאלה היא איזה סיכון גדול יותר: לתת תרופה לילד יום יום, או למנוע רטלין מילד שזקוק לו.
למיטב ידיעתי והבנתי, מניסיוני האישי בתור ילדה שהייתה זקוקה לרטלין ולא קיבלה (כי מי ידע על זה לפני 50 שנה) - המחיר של מניעת רטלין מילד שזקוק לו הוא מחיר כבד ביותר. גם המחקר מראה את זה.
אני אישית לא מוכנה לקחת את הסיכון הזה, לא מוכנה בשום אופן שילדיי יגדלו כמוני, שייאבקו על כל טיפה של ריכוז, שירגישו שהם לא מצליחים לעמוד בציפיות בצורה שתואמת את כישרונותיהם, את הכוונות הטובות שלהם ואת המאמץ שלהם, שירגישו שמצד אחד הם מתאמצים נורא ומצד שני זה נראה כאילו הם בכלל לא מתאמצים והתגובות מסביב הן בהתאם, שירגישו שהם לא מבינים מה בדיוק קורה איתם - לא מוכנה בשום אופן. הרתיעה שלי ממתן תרופות בקביעות לא הצדיקה את כל זה. אני לא מצטערת על ההחלטה.
הילד הראשון שלי שהתחיל לקבל רטלין היה אם אינני טועה בכיתה ד. כששאלתי אותו מה הוא מרגיש אחרי שהוא לוקח את התרופה, הוא אמר: כשאני עם התרופה, אם אני רוצה לא לפטפט - אז אני יכול.
