הנה הסיפור שרציתי להקריא לכן אתמול אבל לא
התאים לאווירה. פעם היו סבתות כאלה... בין שתי סבתות בילדותי לא זכיתי לחדר משלי. ישנתי בחדר גדול שבו ניצבו שלוש מיטות. אחת עבורי והשתיים האחרות עבור הסבתות שלי. עם סבתי מצד אמי גרתי מיום שנולדתי. הורי היו נשואים שנים רבות ללא ילדים. הם פשוט לא רצו. חיו להם חיים מלאים ונהנתנים ולא חשו בחסרונו של ילד. רק לאחר שאחי אמי נפטר ממחלה קשה, לחצו הוריה שתביא ילד לעולם כדי שיישא את שם בנם המת. רצה הגורל ונולדה דווקא בת. השם ניתן לי, בשינוי קל. הייתי בת יחידה ומפונקת. עלינו ארצה יחד עם סבי וסבתי. סבי נפטר כעבור שנתיים וסבתי המשיכה להתגורר בביתנו. היה לה בו מעמד מאוד מכובד. היא בעצם ניהלה את משק הבית. לאט, לאט לימדה את אמי את מלאכות הבית, שהיו זרות לה, מאחר ובחו"ל היו לה משרתים שעשו אותן. אהבתי את סבתי אך גם חששתי מפניה. היו לה דעות נחרצות על כל נושא והיא הייתה תקיפה יותר מאמי. סבתי מצד אבי הגיעה אלינו כשהייתי בת עשר. היא הייתה כבר אלמנה שנים רבות ועד עלייתה ארצה התגוררה בבית בנה השני. בעברה הרחוק הייתה מורה לאנגלית והרבתה לספר על כך בכל הזדמנות. בימים התנהלו שתי הסבתות בצורה קורקטית ועניינית. בערבים – הייתה זו אופרה אחרת. כאשר שכבנו שלושתנו במיטות, הרגשתי במתח באוויר. הן היו מתווכחות ארוכות. לא בדיוק הבנתי על מה ולמה, אך חשתי היטב במשקעים שנשאה כל אחת מהן כלפי השנייה. הן לא התחשבו בי כלל, כאילו איני קיימת, אך את לבי מלאו חרדה עמומה וחסרת פשר. בערבים כשהורי יצאו ונשארנו רק שלושתנו בבית (הן מעולם לא יצאו בערבים) היה המצב מחמיר. או אז היו הטונים עולים, העוינות הייתה גלויה הרבה יותר ואני פחדתי שמא עוד רגע הן יקומו מן המיטות ויתחילו להכות זו את זו! לא העזתי להוציא מילה מפי ורק התפללתי בלבי שייגמרו המריבות. היו להן בלי סוף נושאים לריב: ענייני כספים, עלבונות נושנים, ויכוחים הקשורים בהווה, הכל בכל מכל כל. הרגשתי כאילו הן זורקות בליסטראות זו על זו מעל לראשי ואני כלל איני קיימת עבורן. החשש שלי שהדברים יגיעו לתגרת ידיים מעולם לא התממש. בסופו של ערב היו שתיהן נרדמות, כאילו פרקו את מה שהיה על לבן ועתה הן יכולות לישון בשקט. למחרת היום, למרבה פליאתי, המשיכו חיי הבית להתנהל כרגיל. אינני יודעת אם הורי היו מודעים למריבות הללו. אני, על כל פנים, לא "הלשנתי". סבתי מצד אבי חיה רק שנתיים בביתנו. היא חלתה, מצבה הידרדר ונאלצנו לאשפזה במוסד סיעודי. שם נפטרה לאחר חודשי סבל אחדים. סבתי מצד אמי נפטרה כשלוש שנים לאחריה. לפתע פתאום נאלצתי להישאר לבדי בערבים שבהם הורי יצאו. למרות שהייתי כבר די גדולה, זה היה מפחיד. התגעגעתי מאוד לסבתות, אפילו למריבות!
התאים לאווירה. פעם היו סבתות כאלה... בין שתי סבתות בילדותי לא זכיתי לחדר משלי. ישנתי בחדר גדול שבו ניצבו שלוש מיטות. אחת עבורי והשתיים האחרות עבור הסבתות שלי. עם סבתי מצד אמי גרתי מיום שנולדתי. הורי היו נשואים שנים רבות ללא ילדים. הם פשוט לא רצו. חיו להם חיים מלאים ונהנתנים ולא חשו בחסרונו של ילד. רק לאחר שאחי אמי נפטר ממחלה קשה, לחצו הוריה שתביא ילד לעולם כדי שיישא את שם בנם המת. רצה הגורל ונולדה דווקא בת. השם ניתן לי, בשינוי קל. הייתי בת יחידה ומפונקת. עלינו ארצה יחד עם סבי וסבתי. סבי נפטר כעבור שנתיים וסבתי המשיכה להתגורר בביתנו. היה לה בו מעמד מאוד מכובד. היא בעצם ניהלה את משק הבית. לאט, לאט לימדה את אמי את מלאכות הבית, שהיו זרות לה, מאחר ובחו"ל היו לה משרתים שעשו אותן. אהבתי את סבתי אך גם חששתי מפניה. היו לה דעות נחרצות על כל נושא והיא הייתה תקיפה יותר מאמי. סבתי מצד אבי הגיעה אלינו כשהייתי בת עשר. היא הייתה כבר אלמנה שנים רבות ועד עלייתה ארצה התגוררה בבית בנה השני. בעברה הרחוק הייתה מורה לאנגלית והרבתה לספר על כך בכל הזדמנות. בימים התנהלו שתי הסבתות בצורה קורקטית ועניינית. בערבים – הייתה זו אופרה אחרת. כאשר שכבנו שלושתנו במיטות, הרגשתי במתח באוויר. הן היו מתווכחות ארוכות. לא בדיוק הבנתי על מה ולמה, אך חשתי היטב במשקעים שנשאה כל אחת מהן כלפי השנייה. הן לא התחשבו בי כלל, כאילו איני קיימת, אך את לבי מלאו חרדה עמומה וחסרת פשר. בערבים כשהורי יצאו ונשארנו רק שלושתנו בבית (הן מעולם לא יצאו בערבים) היה המצב מחמיר. או אז היו הטונים עולים, העוינות הייתה גלויה הרבה יותר ואני פחדתי שמא עוד רגע הן יקומו מן המיטות ויתחילו להכות זו את זו! לא העזתי להוציא מילה מפי ורק התפללתי בלבי שייגמרו המריבות. היו להן בלי סוף נושאים לריב: ענייני כספים, עלבונות נושנים, ויכוחים הקשורים בהווה, הכל בכל מכל כל. הרגשתי כאילו הן זורקות בליסטראות זו על זו מעל לראשי ואני כלל איני קיימת עבורן. החשש שלי שהדברים יגיעו לתגרת ידיים מעולם לא התממש. בסופו של ערב היו שתיהן נרדמות, כאילו פרקו את מה שהיה על לבן ועתה הן יכולות לישון בשקט. למחרת היום, למרבה פליאתי, המשיכו חיי הבית להתנהל כרגיל. אינני יודעת אם הורי היו מודעים למריבות הללו. אני, על כל פנים, לא "הלשנתי". סבתי מצד אבי חיה רק שנתיים בביתנו. היא חלתה, מצבה הידרדר ונאלצנו לאשפזה במוסד סיעודי. שם נפטרה לאחר חודשי סבל אחדים. סבתי מצד אמי נפטרה כשלוש שנים לאחריה. לפתע פתאום נאלצתי להישאר לבדי בערבים שבהם הורי יצאו. למרות שהייתי כבר די גדולה, זה היה מפחיד. התגעגעתי מאוד לסבתות, אפילו למריבות!
