עכשיו אחרי שנרגעתי קצת חייבת לספר לכם

עכשיו אחרי שנרגעתי קצת חייבת לספר לכם

מה עברנו היום לפנות ערב
..ירדנו עם ה-
לפנות ערב לקניון בכפר סבא, אמא שלהם ואני , הבטחתי לאור שכשאמא שלו תסיים את העבודה וכשאמא של שיר התינוקת שאצלי תבוא לקחת אותה , נלך לקחת את ים מהגן ונאסוף גם את אמא שלו ונרד לאכול גלידה בקניון. ובאמת ככה עשינו...הקניון בכפר סבא הוא קניון פתוח ואפש להיכנס מכמה מקומות ורק הקומות של החנויות מקורות ועולים במדרגות נעות...בקיצור.....אני נכנסתי לאחת החנויות לקנות משהו , עינת פגשה חברה והן ישבו ברחבה הגדולה והפתוחה והילדים של החברה ביחד עם אור וים השתוללו ושיחקו ביחד, מכיוון שהמקום גדול הם מידי פעם רצו עד למקום שישבנו. עבר כמה זמן ואני לא ראיתי אותם...שאלתי כמה פעמים איפה הילדים? ואמרו לי אל תידאגי...הם לא ילכו לאיבוד הם רצים פה ברחבה. אמרתי...ולא ידעתי שצדקתי...לפתע אנחנו רואים את אור ושני הילדים של החברה של עינת באים לבד...בלי ים הקטן... שאלנו איפה ים? והם ענו שהוא נאבד להם...קמנו בבהלה והתחלנו לחפש בסביבה והילד איננו...התחלנו לרוץ לכל הכיוונים והפחד שלנו היה שהוא ייצא מהמתחם ואז הוא מגיע לכביש ושלא נדע...עינת טסה לחלק אחד בריצת אמוק ואני עם אור לחלק השני...הזעקנו את השומרים , והלבשלנו נפל....מה זה פחד...אלוהים ישמור. בינתיים החברה של עינת נשארה במקום שישבנו כי היא שמרה על החפצים, ואז בזוית עין היא קלטה חבורת בנות דתיות שעל הידיים של אחת מהן היה ילד שלא היה שייך להן...היא קפצה מיד ואכן ראתה את הבנות עם ים...הן סיפרו לה שהן ראו פתאום ילד קטן בוכה ושניגשו אליו הוא אמר שהוא לא מוצא את אמא...היא כמובן מיד לקחה אותו וחיכתה עד שאני קלטתי אותה מהקומה השנייה שם חיפשתי בחנויות. נו מה להגיד לכם...עד שמצאנו את עינת שהיתה היסטרית בשביל להגיד לה שהילד נמצא והכל בסדר...לקח לנו כמהשעות להרגע....חזרנו הביתה מותשים זה היה מפחיד!!
 
פחד אלוהים, סיוט, הם נעלמים בשנייה

מתארת לי באיזה לחץ הייתם, טוב שנגמר, ולהבא..........
 

שויי

New member
../images/Emo140.gif כל הכבוד לים החכם ../images/Emo45.gif

שמצא את אמא וסבתא חחחחחחחחחח עכשיו אפשר לצחוק. U אחותי זה מפחיד פחד, הלב רועד, פתאום כל השאר מתגמד. נו, כולם מאושרים. ואני חושבת על אור, Y בטח יש לו הרגשה מזופתת, הוא נירגע?
 
כן את צודקת...אור היה מאוד ניסער...הוא כל

הזמן אמר שהוא לא אשם ....האמת שאני נתתי לעינת "בראש" כי היא כעסה עליו ואמרה לו שהוא לא אחראי...אמרתי לה שזה ממש לא נכון להפיל עליו אחריות בעוד שהאחריות עליה . טוב אחרי שקנינו להם "מקדונלנד" הם נרגעו ואור כל הדרך בחזרה באוטו חיבק אותו ואמר לו שהוא אוהב אותו
והקטנצ"יק לא בדיוק הבין על מה המהומה ואמר כל הזמן " לא הלכתי לאבוד"... דבר אחד טוב עשיתי....לא סיפרתי כלום לאפי...הוא שאל איך היה ואם הילדים נהנו ואמרתי לו שהיה להם כייף...איזה מזל שהוא לא קורא פה רק מקבל ממני עידכונים מעניינים...אחרת הייתי צריכה לקחת אותו למיון אם היה שומע את זה
 

שויי

New member
הצחקת אותי ../images/Emo6.gif את לא תספרי לאפי?

הרי על הבוקר עם הקפה, כאשר את נמה את שעת השינה היחידה שלך, הוא נכנס למחשב ולמד על דרכייך, אישה. מצויין שהגנת על אור. עינת הרגישה אשמה, הרי עליה האחריות, לפעמים במצבים קשים כאלה מתפלק לנו משהו לא לעניין, היא כבר תאזן אותו באהבה
איזה ילדה/אמא מתוקה יש לך, אה?
 
נכנס גם נכנס אבל הוא לא מסתדר עם הפרדס

כך שאין סיכוי שיציץ פה...לא מספרת לו על זה בשביל מה לעשות לו כאב לב? הילדה...האמא....היא הורידה את הנעליים ורצה ריצה מטורפת בכל הקניון הגדול הזה...אבל אני מקווה שזה לימד אותה שאסור להזיז מם את העיניים לשנייה.
 
אני מנסה לדמיין לי את הסיטואציה הזו וזה נראה

לי כל כך מפחיד, מבהיל - ואיזה מחשבות מן הסתם רצות בראש... הילדים לא אשמים - ככה זה ילדים. הם משחקים ושוכחים את עצמם. העיקר שהכל נגמר כמו שהוא נגמר.
 
ילדים אינם אשמים בהחלטות ההורים נקודה

נכון שבעת לחץ אנחנו אומרים להם :למה עשיתם? למה איבדתם? אבל רק אנחנו ההורים אשמים. אין לנו שום זכות לשבת במקום שאינו בטוח ולהטיל אחריות על הילדים לשמור על אחרים, (כמובן שגם אני נהגתי לעשות זאת) ואז לבוא בטענות. תפקידנו לשמור על הילדים בעצמנו . סוף טוב הכל טוב.
 

amigoro

New member
רונית אני מבינה את מה שקרה לך

עד הים אני לא שוכחת , הנשמה פרחה לי - רחלי בת שנתיים היתה - לא מדברת מילה -שלומי שהיה כמעט ארבע,נכנסתי איתם לתוך חנות ,שהיה בתוך פסג' , שלומי כרגיל לא זז ממני ורחלי כהרגלה ( עד היום) עזבה את ידי - שילמתי , הסתובבתי והיא איננה. חיפשתי בכל החנויות רצתי למשטרה שהיתה בסמוך,הורדתי את כל הילדים מהבניין שבו גרתי ,עם אופניים לחפש, מה לא עבר לי בראש,סרטים, דמיינתי אותה בבניינים הסמוכים במרתפים , לא שמענו חריקות בלמים כלום. רצתי למשטרה להשאיר פרטים , אחרי שעה, מישהי התקשרה ואמרה שהיא מצאה ילדה קטנה, והיא אצלה בבית, אבל לא השאירה כתובת מדוייקת , רק אזור, שהיה בסמוך לאזור שלי. עם ניידת ומערכת כריזה הסתובבנו באזור - מכריזים שנעלמה ילדה ומי המשפחה מצאה אותה. אני כמובן פרצתי בבכי של שעות עד שנרגעתי. היו עוד מקרים בהם היא נעלמה לי בין ההמון - פשוט קמה והולכת , יום אחד עשיתי לה תרגיל - היתה הופעה לילדים בפארק, שמתי לב שהיא קמה והולכת - בת ארבע - הלכתי אחריה כברת דרך מאד ארוכה, והיא לא בוכה, לא מחפשת אותי - עד שלבסוף נעצרה - הבינה שהיא לבד והתחילה לבכות , אחרי 5 דקות של בכי ואני עומדת לידה - קלטה אותי - מאז קצת הבינה שאפשר לאבד את אמא.
 

מיקי801

New member
רונית איזה פחד.כלאחד יכול

להבין מה עברתן. העקר שזה נגמר בטוב.
 

מיקי801

New member
אמי אהבתי מה שעשית

פשוט נתת לה להרגיש מה שאת מרגישה כשהולכים לאבוד. מאז היא המשיכה או למדה את הלקח?
 

amigoro

New member
רחלי היא מסוג הילדים שצריכים לחוות על בשרם

עד היום - כשאני הולכת איתה לשוק או למקומות הומים - היא מסוגלת להכנס לחנות או פינה מבלי לומר לי - אני יכולה לעמוד ולחפש אותה בעיינים עד שאני מבחינה בה, כמובן שהיום היא מודעת לכך. בכל פעם מאז שהיא קטנה היו לי חששות - אבל ברגע שהיא דיברה - היה לי קל יותר נפשית. הפחד הגדול שלי היה שהיא לו תוכל לומר מי היא ומה שמה, כדי למצוא את הוריה.
 
יו..אמי איזה "חוויות" עברת עם רחלי...בדיוק

סיפור כזה היה לנו עם אור כשהיה בן שנתיים, נכנסנו לחנות גדולה בקניון שהיתה עמוסה בגלגלים עם בגדים, הוא הסתובב כל הזמן על ידנו והשתעשע עם הבגדים ופתאום בשנייה אחת הוא נעלם לנו...חיפשנו אותו והוא לא היה...אחרי כמה דקות מצאנו אותו באחד מתאי ההלבשה עומד ועושה לעצמו פרצופים מול המראה
 
שודדת אל תגזימי...ברור שאף אחד לא מאשים ילדים

קטנים והמקום שישבנו בו הוא בטוח לחלוטין רק שמספיק 5 דקות להוריד את העיניים והם נעלמים .אני מאמינה שהשוק שעינת קיבלה אתמול היה כזה חזק שעכשיו היא לא תיתן לזה שוב לקרות.
 
לא ישנתי כל הלילה...איזה סיוטים היו לי../images/Emo67.gif

ועכשיו שמעתי שגם ל-
הקטן היה קשה להרדם...וכמובן גם לגדול ולאמא שלהם...כנראה שאנחנו בטראומה
 

dlia2004

New member
כשאילון היה עדין בעגלה, ביתי היתה בקניון עם

חברה וילד בן שנתיים, כל הזמן דאגו שהילד יאחז בעגלה. שניה כשהם עמדו להסתכל בחלון ראווה, נעלם הילד.כל אחד חיפשה, עלו קומה , ירדו קומה, והילד איננו, שתיהם נכנסו ללחץ,ביתי אורלי נכנסה לשרותים, הרימה עיניה למעלה וביקשה מסבא בשמיים שיעזור להם למצוא את הילד. אורלי יצאה מהשרותים שלא היו באותה קומה בה הלך הילד לאיבוד, והנה מולה צועד הילד בן השנתיים בשאננות. אף מבוגר לא התיחס אליו, אף אחד לא ניגש אליו. העיקר הסוף טוב, מסקנה צריך פחות מאלפית שניה כדי להעלם. לכן עם ילדים בכל מקום צריך עיניים גם בגב.
 
למעלה