כשהבן שלך אומר לך....................

מי שלא היה בסרט הזה חושב שזה קומדיה../images/Emo202.gif

ומי שלצערי היה בסרט הזה זה בשבילו טרגדיה..וצריך כוחות נפשיים חזקים וגם הרבה סבלנות כדי לעבור את זה
 

ediana

New member
../images/Emo35.gifהיכן קונים כוחות נפשיים-לי כבר נגמרו../images/Emo7.gif

לפעמים אני חושבת אם בכלל ישנה משפחה שלא עברה את כל זה חג שמח ונקווה לטוב.
 
גם אני שאלתי את ../images/Emo150.gif את אותה שאלה../images/Emo6.gif

אני רוצה להאמין שמעטות המשפחות שעוברות סרטים כאלה...מאמינה שהרוב המוחץ הם אנשים הגונים, נאמנים, וישרים.
 
אין לי תשובה מהיכן לוקחים כח../images/Emo24.gif

גם אני רוצה להאמין שמעטות המשפחות שעוברות סיוט כזה....אשר המאמין
 

קליפסו 8

New member
לא רונית, לא מעטים,בימינו כל זוג שני או שלישי

מגיעים לנקודת משבר ואתם לא לבד, קחי ממני
ולכל המשפחות, הבנים והבנות, שנמצאים בתוך הקושי הזה, לכאורה זה נראה כמו דרך ללא מוצא, אך דברים כל הזמן משתנים, הכל נע, הכל זורם, שום דבר לא חוזר על עצמו אותו דבר, מה שהיה ומה שיש זה לא בהכרח מה שיהיה, הלוואי והיינו יודעים מה הוא הדבר הנכון לעשות, אנחנו לא יודעים אם פעלנו נכון או לא, רק בדיעבד, אחרי קבלת התוצאות, אנחנו יודעים היכן טעינו, או היכן לא טעינו, והאם בחרנו נכון או לא, מצד שני אסור להיכנע למה שהוא וודאי וחשוב, וכמו כן נמצא בסכנה של פגיעה נפשית או פיזית, מוטב, אם אפשר, להקדים רפואה למכה ולא להיפך.
 
מנסיון שלנו קשה לשנות החלטות של ילדים. אנחנו

הצלחנו ברגע האחרון. בתנו הגיע הביתה עם חבר חדש שמהרגע הראשון לא מצא חן בעיננו. רברבן חולני . (הבחור כמעט בן שלושים, מספר בשחצנות שהוא מתכנן לסיים בגרויות וללמוד רפואה, בינתיים הוא מוציא רשיון לטייס). לאט לאט התברר שהוא קנאי חולני , אוסר עליה להפגש עם חברות, אוסר עליה להפגש עם אחיותיה. החליט שלא מתאים לו יותר לבוא אלינו . שאלנו אותו מה יקרה אם יוולדו ילדים והוא ימנע מהם לבוא לבית סבא סבתא. החליטו להתחתן. לחצנו ביקשנו התחננו אבל כל בקשה כזו גרמה לו להסית אותה יותר נגדנו. (או כמו שאמרתם, כישף אותה). בקשנו שימתינו עם החתונה, החליט להקדים אותה. את הוריו פגשנו פעם ראשונה כבר באולם האירועים כדי להזמין אולם. אנחנו החלטנו לנקוט בדרך שכנראה לא לגמרי נכונה.הוא גרר אותה בצואר והיא הילדה הצעירה נגררה כעיוורת. מצד אחד ביקשנו ודיברנו על ליבה ואפילו היינו נוקשים ומצד שני , זו ביתנו, לא זרקנו אותה לכלבים. המשכנו בהכנות לאירוע קנינו שמלה אבל כולנו דיברנו וניסינו לשכנע שזו טעות שעלולה להסתיים רע. הילדה -כלה הסתובבה עצובת מראה. שום ברק בעיניה. ארבעה ימים לפני החתונה שוב שמענו אותה בוכה בכי תמרורים . כאן כבר צרחנו שחתונה לא תהייה פה. הוריו הגיעו אלינו ואז התברר כי הבחור פשוט מתעלל בה והיא לא אומרת דבר, מתביישת כנראה שכבר הגיעו לשלב החתונה. החתונה בוטלה לשמחתנו. ואז יצא המרצע מהסל. מתברר שהוא התייחס אליה כל הזמן בצורה משפילה. היא היתה צפויה להיות אשה מוכה. לאחר תקופה הכירה בחור אחר ונישאה לו לשביעות רצוננו.
 
וזה שוב מוכיח שהורים צריכים להיות עם יד על

הדופק...אני בטוחה שבתכם לא תישכח לכם איך "היצלתם" אותה בדקה התשעים מהחיים שנועדו לה אילו לא ברחה בזמן.
 

שויי

New member
הלו??? אתם לא מגזימים קצת../images/Emo8.gif

לפעמים יש לנו נטייה לשכוח שאנחנו לא אלוהים. כאילו הכל תלוי בנו. במה שעשינו או לא עשינו, בצורה שהתנהגנו או חשבנו. אז אני רק רוצה להזכיר שאנחנו יכולים לרצות לדברים לקרות ואף לפעול בהתאם, אך התוצאה אינה בשליטתינו וקיימים עוד אי אלו גורמים קטנים... כמו כנפי פרפר הגורמים לסערה באמזונס. רוניתי את לא יכולה להאשים את עצמך שלו נהגת אחרת פני הדברים היו שונים. והסגול הזה מטריף אותי. הלך המסך או הכרטיס שלו.
 
את גם חושבת בסגול? לא...אני לא מאשימה

את עצמי.....למה אני צריכה להיות אשמה בטעות של הבת שלי? ובאמת איפה היה אלוהים שהיינו צריכים אותו
 
הבת שלה לא ניצלה על ידי ההורים שלה...

הבת שלה ניצלה על ידי עצמה. אתמול כבר היתה לי שיחה מאוד זהירה עם אמא שלי על הנושא. 12 שנים עברו מאז ביטול החתונה. אמא ואני לא מרבות לדבר על הנושא. למרות שעברו 12 שנה עדיין הנושא רגיש מאוד. הבעיה במקרים כאלה, היא שההורים (מפאת נסיון כמובן) דוחפים מכיוון אחד. בן הזוג דוחף מכיוון שני ואותה בת מוצאת את עצמה באמצע, בלי שאף אחד עוצר בעצם ונותן לה להחליט לבד. לי היה ברור שאני נמצאת במערכת יחסים הרסנית. לא הייתי מסונוורת כמעט לרגע. מה הוביל אותי להשאר שם זה סיפור ארוך ולו זו השעה לפרט וספר, אבל הדבר שהיה הכי כואב זה שכל אחד משך לכיוון שלו ואני מצאתי את עצמי מגינה על כל אחד מהצדדים בפני השני, מבלי לטפל בעצמי. מה הייתי עושה אם הייתי במקום הוריי? קודם כל לא הייתי נלחמת בילדה. היא גדולה וזו ההחלטה שלה. הייתי אומרת לה שאני עומדת מאחוריה בכל החלטה שהיא תקבל והייתי גם עושה את זה. את הבחור הייתי מכניסה הביתה, אבל בשיחה שקטה מודיעה שבבית שלנו יש כללי התנהגות. חלק מהם אומרים שאצלנו מתייחסים בכבוד לכולם וכיוון שהוא חלק מהמשפחה אז הכללים חלים עליו. יחד עם זאת, הייתי דואגת שהבת תדע שלא חשוב מה שיקרה, הבית שלכם תמיד תמיד יהיה פתוח בפניה ולא חשוב מה יקרה. לעולם לא תשפטו אותה ולעולם לא תגידו לה "אמרנו לך". תסבירו לה שאתם יודעים שהיא עומדת בסיטואציה מאוד קשה, אבל אתם מכבדים את הבחירות שלה ואתם כהורים תמיד תהיה שם בשבילה. אם יש אפשרות כלכלית (כי מדובר בסכום לא מבוטל) הייתי שולחת אותה כמתנה לסדנת מודעות עצמית (אני עשיתי את הומניקיישן שהיתה מעולה). אני לא אומרת לשלוח לטיפול כי רוב הסיכויים שבן הזוג יטרפד את המהלך, אבל אולי סדנא של יומיים תהיה טובה. החיים שלנו בנויים משיעורים. אם נלמד את השיעור שלנו, הוא לא יחזור על עצמו. אם לא, הוא יחזור על עצמו שוב ושוב. זה השיעור שהיא עוברת עכשיו. אני מתפללת בשבילה שהיא תמצא את הכח והיכולת לקום וללכת. תסמונת "האישה המוכה" מוכיחה שזה לא פשוט בכלל ולא כל הנשים מצליחות. פשוט תהיו שם בשבילה. תהיו העוגן שלה. (בנוגע למתנות כספיות בעתיד - רצוי להתייעץ עם עו"ד מתחום המשפחה שייעץ לכם איך להגן על הכסף במקרה של גירושין)
 

amigoro

New member
הידד לך -שוב מתחילה מחדש - למעשה את מחזקת

דבריי - הבת זקוקה להורים לתמיכתם ואהבתם - לקרב אותה אליהם - ולא לדפוק בשכל , המודעות העצמית מאד חשובה פה. יש סיבה לבחירה שלה באדם מניפולטיבי ( נזהרת לא לומר נוכל ) וממגנט כמו שאתם אומרים,תנו לה את העוגן בצורת אהבה וחיבוק. כדי שתדע שיש לה מקום בבית לחזור. אחותי אימצה לא רשמית , נערה מרוסיה מילדי נעלה - עברנו את הגיור , הבחורה לפני שנה הכירה בחור -הסתבר שהוא אלים,קנאי,תחילה חשבה להנשא לו, כמובן שידענו שלא טוב בשבילה הקשר,גם היא ידעה והרגישה בכך, אבל היתה שבוייה מכל מיני סיבות , אני כ"דודה"ואחותי"כאם" לא הרבנו בשיחה על הבחור אבל, חזרנו ואמרנו לה שיש לה לאן לחזור, בכל רגע נתון כשתחליט. על כל שאלה ובעייה היא קיבלה תשובה - המשפט שהיא חזרה ואמרה לנו היה " הוא חושב שאין לי לאן לחזור ". עליי לציין שכל מקרה הוא לגופו של ענייןוכך צריך להייחס אליו.
 
אני קוראת את הדברים שלך כבר מספר פעמים

ותרשי לענות לך. ואני כמובן מדברת בשמי בלבד ההורים דוחפים מצד אחד כי ניסיון החיים מאפשר לי להסתכל כמה צעדים קדימה. ואני מקבלת את דבריך שהאהבה מסנוורת אבל כשאהבה הופכת לשיגרה, הערכה וכבוד הדדי ולאדם שמושגים מעין אילו לא קיימים בלקסיקון שלו וברפרטואר שלו אוהבת בת זוגו להיות שק החבטות שלו. זה מאוד יפה ומאוד מכובד לבוא ולומר לאדם ברומא תנהג כרומאי.... אבל סליחה על ההשוואה... הנאצים לא כיבדו את בתי הכנסת היהודיים והרסו אותם לחלוטין! ולמה התכוונתי? אדם שלא יודע להתנהג בכבוד לכל אדם באשר הוא אדם - שיחה שקטה ורגועה לא תעזור לו להפוך את עורו ולנהוג אחרת. אני מסכימה איתך שהחיים שלנו בנויים משיעורים - אבל יש שיעורים שבהם לא מצליחים וזה לא נורא ואולי טוב שלא מצליחים כי משיעור לא מוצלח רק צומחים ולומדים. אבל מחיי נישואים שהכתובת כתובה על הקיר - לצערי הרב אין כבר מה ללמוד... אישה מוכה במקרה הטוב נשארת עם צלקת מדממת לכל חייה! ועדין לא נגענו בילדים הסובלים מכך.... אני לא נלחמת בביתי כי אם הייתי נלחמת בה - הייתי אוסרת עליה להכנס לביתי ועוד דברים מהסוג הזה. אני נלחמת זה נכון! אני נלחמת קשה גם זה נכון! אני נלחמת כדי שביתי לא תהפוך חלילה להיות אישה מוכה וישמרני האל לא מעבר לזה....אני מנסה להאיר לה את הדרך לא בגלל תחושות בטן או דעות קדומות שלי ! אני מנסה להאיר לה את הדרך בכך שאני מציבה בפניה עובדות בדוקות ומבקשת ממנה שתבדוק את העובדות ותחליט אם מתאים לה לחיות עם אדם כזה? והועבדות שאני מציבה בפניה הן עובדות קשות מאוד! ואני בהחלט מבינה שהיא מסונוורת... אבל אדם צריך להיות גם במצב שהוא מסנוור קצת ריאלי ולדעת לבחון את הדברים בצורה הטובה והנכונה ביותר . אני עדין לא איבדתי תקווה! אני מקווה וסומכת על ביתי שתדע להסתכל על הדברים באור הנכון לטובתה ולמען אושרה בעתיד!
 
אני כל כך מבינה אותך

אבל תעצרי לרגע ותחשבי. הדרך שאת הולכת בה, גם אם היא הדרך הנכונה מבחינתך (זאת אומרת, לנסות ולנער את ביתך) לא מצליחה. לא בגלל שהדרך לא נכונה. בגלל שעומד מולך בן אדם שמסיבותיו שלו לא מוכן להקשיב לך. שתינו יודעות, שלמרות שזה מתסכל כל כך גם אם תצרחי, היא לא תקשיב, ואם היא לא תקשיב אז את יכולה להמשיך לצרוח וזה לא יעזור. אז מה עושים? נעזרים באיש מקצוע. וכל זה לא כדי להפריד בן בני הזוג (את זה לא תצליחי לעשות. היא צריכה לעשות את הצעד הזה. זה השיעור שלה), אלא כדי להבהיר לביתך שלא חשוב מה יקרה, תמיד יהיה לה בית לחזור אליה. שבוע לפני אותה חתונה מדוברת, ניסו לנער אותי כל כך חזק שברחתי. אבא שלי (שבאמת הוא יחיד ומיוחד במינו) אסף אותי יחפה מהרחוב, החזיר אותי לבית של בן הזוג ואמר לי בלי כעס, בלי עצבים - "שמ"מית, גם אם תחליטי לבטל את החתונה כשאת עומדת בחופה, אל תדאגי לכסף (ההורים שילמו חתונה מלאה, בגלל שביטלתי ברגע האחרון). שזה לא יטריד אותך". זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע... לדעת שלא חשוב מה יקרה, הוא (וכמובן אמא שלי) יעמדו מאחורי בלי להגיד לי "אמרנו לך". עברו 12 שנה (וחודש, אבל מי סופר
) מאז אותו יום. 12 שנה. ואפילו פעם אחת, לא שמעתי מההורים שלי - אמרנו לך. ואני חושבת שזה בדיוק מה שאת צריכה להגיד לבת שלך. שאת שם. תמיד. לא חשוב מה יקרה. לא חשוב מה היא תחליט. שתמיד תיהי לטובתה (גם אם את לא חושבת שהיא צודקת). שאת סומכת עליה. תשמעי, ממרומי נסיוני כאמא (נסיון דל לעומתכם
), אני יודעת שזו העבודה הכי כפויית טובה שיש. אבל זו היתה בחירה שלנו להיות הורים, וחשוב שנזכור את זה. אנחנו חכמים יותר, בעלי נסיון רב יותר ואין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר להגן על הילדים שלנו. אבל אנחנו לא נהיה לידם כל חייהם. ואנחנו חייבים לשחרר כדי לתת להם ללמוד ולהיות עצמאים. גם אם זה אומר ללמוד מהטעיות של עצמם. אני מסכימה עם מה שכתבו לך, שיש סיבה שהיא נמשכת לגבר מהסוג הזה. אם תנתקי אותה ולא היא תתנתק, היא לא תלמד את השיעור שלה ותחזור לחפש גברים מאותו סוג. בעלי לשעבר, שהוא באמת היה בן אדם טוב (רק לא מתאים לי), היה סיום השיעור שלי עם אותו בחור. ורק אחרי שהתגרשתי אני יודעת בוודאות "שלי זה לא יקרה יותר". זו גם הסיבה שהיום אני נמצאת עם בן זוג כל כך תומך ואוהב. כי את השיעור שלי למדתי ועכשיו מגיע לי להנות מהטוב.
 
למעלה