התפתחות המשחק מחזקת את הנקודה
שמדובר ברפיון מנטלי של הקאבס. אתה לא באמת חושב שאין להם תשובה למשחק של בוסטון נכון? הם הציגו את כול התשובות במשחקים 1 ו-2. הרי הסלטיקס לא יותר טובים בלי תומאס. הם פחות טובים. הם למעשה איבדו את כל הסיכויים להוות גורם תחרותי בסדרה הזו. המציאות הזו קטלנית עבור הקבוצה שמשחקת נגדם, שצריכה לשמור על חדות לקראת מלחמת ענקים. לכן הרפיון שפשט בקאבס, ובמיוחד בלברון, נתן פתח למשחק תחרותי.
 
מבחינה פסיכולוגית, זה לא שונה מילד בכיתה י' שמשחק נגד ילד בכיתה ו' באחד על אחד, בעוד ילד בכיתה י' מזמין נגד המנצח. בגלל הפרשי גובה וניסיון המשחק הוא לא כוחות. לילד מכיתה י' יש שתי אפשרויות לנצח: לקרוע את הקטנצ'יק, או להאריך את המשחק ולנסות דברים חדשים, כמו לשחק עם יד שמאל. במצב הזה, הרמה התחרותית עולה והשחקן בעל היתרון נשאר מודע לחסרונות שלו, בעוד השחקן שעומד בחוץ מתקרר ולא מעמיד את עצמו במבחן.
 
מאז שהגיע לליגה, אני תומך בתפיסה שאומרת שלברון הוא האויב הכי גדול של עצמו. בעבר הוא היה חווה רפיון מנטאלי במקום הלא נכון, כשהדוגמה הכי טובה היא גמר 2011. אבל מאז הוא למד להאריך את המשחק והוא מגיע חד. העובדה שלברון לא עושה את זה באופן מופגן, אבל זה "קורה לו" פעם אחר פעם, מאפשרת לו להגיע בשיאו לגמר ה-NBA. זה חלק מהגאונות שלו.