התשובה גם תלויה בעוד כמה גורמים.
לדוגמא, אם אני עכשיו בונה קבוצה מאפס, וצריך לבחור שחקנים, סביר להניח שאני אבחר רכז שסקורינג זה לא הדבר שהוא עושה הכי טוב (כמו ווסטברוק לדוגמא).
 
מצד שני, לפעמים קבוצה זה מצב נתון. אם אני לדוגמא מאמן את בוסטון, ומבין שלשחקנים שם מאוד קשה לשים סל, לעומת מי שאמור להיות הרכז - אייזיה - ששם סלים בקלות יתרה, אז אני אבנה את התרגילים של הקבוצה לרוב לפי היכולת של אייזיה לשים סל. אשתדל לשים אותו במקומות הנכונים, או בעיקר אשלח אליו את הגבוהים לרצף פיקנרולים.
 
 
בקיצור, אני חושב שתמיד צריך להסתכל מי השחקן הטוב בקבוצה ואיך האחרים משחקים בשבילו. לדוגמא, אם ראס היה משחק כמו שהוא משחק עכשיו בזמן שדוראנט היה באוקלהומה, אז לדעתי הם היו מפסידים בגדול, כי היוסג׳ האדיר של ראס היה בא על חשבון שחקן יעיל ממנו.
 
לדוגמא הרכז בניו אורלינס צריך לעשות שני דברים - להיות Backup scorer ובעיקר להפעיל את אנטוני דייויס. זה מה שיעשה את הקבוצה הזו לטובה. הוא צריך לדעת לזוז הצידה שמבודדים את AD.
 
 
היסטורית, רכזים היו מייצרי מצבים. בשנות ה-90 קצת עלו פה ושם רכזים שקולעים - קווין ג׳ונסון, טים הארדוואי לדוגמא - אבל הם בעיקר היו מייצרי מצבים. הם גם היו מס׳ 2 בקבוצה שלהם, אחרי בארקלי וזו בהתאמה. אחריהם, כמה שנים קדימה, הגיעו לליגה רכזים שהתמקדו בעיקר בלקלוע - אני חושב שאלן אייברסון התחיל עם זה, אבל אותו עוד קטלגו כשוטינג גארד. מי שבעיקר נתנו את הטון למודל הזה היו שחקנים דוגמת סטפון מארברי וסטיבי פרנסיס, שהיו הכוכבים בקבוצותיהם והמוציאים העיקריים לפועל.
 
מאז יש הרבה רכזים שהם הסקוררים המובילים בקבוצה שלהם, דריק רוז אפילו זכה ב-MVP בזכות זה. דווקא הרכזים שהם Pass first הפכו ליוצאי דופן - סטיב נאש לדוגמא.
 
בשנים האחרונות, בעקבות העובדה ששלשה נהייתה הזריקה הכי נכונה בכדורסל האמריקאי, אז המגמה של רכזים סקוררים רק הולכת ומתעצמת. אם פעם קלעים שכל מה שהם היו עושים זה לקבל כדור ולהעיף שלשה, שכל התרגילים משחקים עליהם כתרגילי יציאה לקליעה - לדוגמא ריי אלן, מייקל רד ורג׳י מילר - הם היו זורקים באיזור ה-6 שלשות למשחק.
 
היום קארי זורק איזה 10, אייזיה תומאס איזה 8.5 או 9 (לא זוכר את הנתון המדויק). שלשה כמעט תמיד אפשר להרים, ומהרגע שהכדור אצלך רוב הזמן, זה טבעי שתיקח כמה כאלה.
 
שכחתי מה רציתי לומר בכל זה, אבל that's that.