מדוע התחלתם לאהוד את הקבוצה שלכם?

[שנים שלושים]

מדוע התחלתם לאהוד את הקבוצה שלכם?

מכיוון שנפתח דיון בנושא האהדות, נראה לי שיהיה מעניין לשמוע למה כל אחד פה בפורום התחיל לאהוד את הקבוצה שלו. גם אם זה אכן בגלל קבוצה שהצליחה, מהו הרגע שעשה את זה? אני התחלתי לאהוד את מיאמי באזור שנת 97'. התהליך החל בשני אפיקים במקביל: 1. התחלתי לשחק במחשב עם חברים שלי את משחק ה-NBA של אותה השנה, ואמרו לי לבחור קבוצה. הלכנו לפי דירוג הקבוצות, מישהו לקח את שיקאגו שהייתה הכי טובה במשחק. אחר לקח את יוטה, עוד אחד הלייקרס, ואז עוד קבוצה (בטח אינדיאנה), ואני קיבלתי את מיאמי. 2. נתקלתי במשחק פלייאוף של מיאמי (נגד שיקאגו או הניקס), וראיתי את טים הארדאוואי ואת אלונזו מורנינג עושים דברים שלא ראיתי כדוגמתם, וזה קנה אותי. אחר כך היו כמה שנים חלשות, שגרמו לי לעקוב פחות אחרי ה-NBA, עד שהגיע ווייד והחזיר הכל.

 

[ohhh1]

סן אנטוניו - פלייאוף 2002

אח שלי ראה את משחק מספר 2 של סן אנטוניו-סיאטל (הוא אוהד סוניקס), ראיתי איתו את המשחק וטימי היה פשוט אדיר באותו משחק, לא ידעתי באותה תקופה שהוא הMVP של הליגה (לא ידעתי מה זה בכלל), לא היה לי מושג מי זה מי אבל מאותו רגע ממש אהבתי את טימי.

 

[ohhh1]

בוקס סקור של המשחק

 

[ohhh1]

לא יודע למה לא מופיע הקישור

http://www.basketball-reference.com/boxscores/200204220SAS.html

 

[שליח האל]

אני

יכול להגיד מראש שתמיד הייתי יותר אוהד של שחקנים ופחות של קבוצות . כמו רבים מהאנשים בני 20 פלוס התחלתי את ההיכרות עם משחק המחשב של הסלטיקס מול הלייקרס (איזה וו של קארים) וכמובן התאהבתי בבוסטון . ,באותה תקופה הוקרנה גם "חופשי על הבר " והיו הרבה נגיעות לבוסטון שרק סייע לי להחליט . שגדלתי הייתי סוג של אנטי גורדן (כל כך רציתי שהוא יפסיד למורמונים). חזרתי לבוסטון עם פיטינו ואנטואן ווקר (אחד השחקנים האהובים עלי אי פעם - לא ברור למה) עד " שגיליתי " את דירק . ולמרות שהייתי נגדו באותה סדרה עם מיאמי (שמתי הרבה כסף על ההיט במשחק השישי) לא יכולתי להתעלם מגודל העוול שנעשה שם מאז אני רק דירק ודאלאס עם חיבה לטימי והצלחות של קבוצות מטקסס

 

[amber g]

ישבתי מול ערוץ המזרח התיכון

(הערוץ היחיד שהיה לנו חוץ מ1 ו2, והיו בו שידורי ספורט), וראיתי משחק כדורסל בליגה לא ידועה שבו ענק משחק עם גמדים ודורס אותם משל היו חרקים בעיניו. לענק קראו פטריק יואינג, ומאז עקבתי אחרי הניקס בכל פיסת עיתון, ספר, ושידור חוזר שהוא. גם אני קיללתי את ההנהלה כשהיא שלחה את אוקלי בטרייד הזוי על שחקן עלום בשם קמבי, וגם אני אכלתי את הכובע כשבאותה עונה החבורה של יוסטון, ספריוול ומה שנשאר מיואינג, עלו לגמר הnba מהמקום השמיני. גם אני תלשתי שערות כשהקבוצה שלי הביאה את מרבורי, ולא שיערתי שזו רק ההתחלה. העונה עלינו לפלייאוף, ושוב הרגשתי כמו ילד קטן שמתלהב עד בלי סוף ממשחק מלהיב. ואז עפנו.

 

[ה מרקיז]

אני ראיתי פוסטר של לארי בירד בחנות

התלהבתי שהוא בירוק לבן כמו מכבי חיפה, הלכתי לטלויזיה לחפש משחק של בוסטון , שידרו את הלייקרס... אחרי זה שידרו עוד פעם את הלייקרס.. התחלתי לעקוב אחריהם.. גיליתי את מג'יק.. ומה שנקרא הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה...

 

[lb22]

אווו אתה מחזיר אותי אחורה בזמן ..

בערך לכיתה ב' שהתחלתי להבין מה זה כדורסל ... אז בערך באותה שנה התחלתי לאהוד את מכבי תל אביב (בגלל אבא שלי והמנוי "הארור" שלו..) ואז ראיתי שהלייקרס צהובים גם אז עשיתי אחד ועוד אחד וזה מה שיצא. אבל אחרי כמה שנים שהתחלתי להבין באמת את מה שאני רואה הלייקרס היו חזק בDNA שלי וזה שם מאז ועד היום (בערך משנת 1992...) אני זוכר את עצמי קם בלילה למשחק חזרה של מג'יק בבית עם האחיות שלי ועוד כמה חברים. אני גם זוכר את התקופה שבה השחקן שאני הכי הערצתי אי פעם (שאק) עבר לשחק שם וזה כ"כ שימח אותי שאפילו בחופשה בטורקיה בשנת 1998 , נשארתי בחדר כל הזמן כדי לראות את המשחקים שלהם מול סאן אנטוניו (קיבלנו בראש 4-0 שנתיים ברציפות...) ואני זוכר את עצמי מגיע לבגרויות אחרי לילה ללא שינה בגלל שהלייקרס לקחו אליפות, באליפות של 2002 אני זוכר שהמשחק האחרון בסדרת הגמר נפל על יום הסיום התיכון , באתי ליום האחרון בסט שלם של בגדי הלייקרס , גופיה ומכנס של שאק (מקוריים , מתנה די שווה ) ואף אחד לא הבין למה לעזאזל אני עובר על חוקי בית ספר (אסור היה לבוא בגופיות בלבד).... והדבר האחרון המטורף שעשיתי שקשור ללייקרס היה שנה שעברה , משחק 7 , חברה שלי חזרה לארץ אחרי 5 חודשים בארה"ב ואנחנו נמצאים במלון באילת , אני קם ב4 בבוקר ורואה את המשחק , ב7 בבוקר אחרי שהלייקרס אלופים ואני מעיר בערך חצי מלון עם הצעקות שלי , החלטתי לצאת להליכה של שעה ברחבי אזור המלונות (הרודס וכל האזור הזה) באילת.... עם חיוך מפגר על הפנים... אז כן אני אוהד לייקרס

 

[ה מרקיז]

זאת לא בושה....

אני התחלתי לאהוד אותם ב 88-89, דווקא כשהפסדנו את האליפות. הקטע הוא שממש רציתי לאהוד את בוסטון בגלל הצבע קצת התבאסתי שאני עוקב אחרי קבוצה צהובה אבל מג'יק היה קוסם, קשה היה שלא להתאהב בו גם כשאתה לא מבין ממש מה הולך סביבך... לאחר מכן זו הייתה אובססיה... שנות ה 90 היו קשות.... קשות....

 

[lb22]

אכן לא היו קלות...

אבל ככה זה שאוהדים באש ובמים.... ד"א יש שנה אחת "שאהדתי" או יותר נכון רציתי שקבוצה אחרת תנצח , וזו הייתה השנה של מיאמי וכל מה שקרה עם שאק קובי... קובי גרם לי לסלידה מוחלטת ממנו מאותה שנה ועד לפני 3 שנים... נגעלתי ממנו ואני ממשיך לאהוד את הלייקרס עד שראיתי אותו נותן מבט עצבני באחד ממשחקי הליגה הסדירה ששידרו ואז הבנתי שהוא השתנה והוא לא מה שהיה בתור ילד..

 

[אשתקד]

*מדוע לא התחלתי לאהוד את הקבוצה שלכם?

נתחיל מהעובדות. אני לא אוהד של אף קבוצה באף ספורט. אף פעם לא הבנתי את האהדה לקבוצה. בעיקר בעידן המודרני בו שחקנים מחליפים קבוצות (או יכולים/עלולים לעבור ויש מעט מאוד "שחקני בית" או סמלים בשר ודם). גם הגישה הגורסת כי קבוצה היא מיכלול של פילוסופיה ספורטיבית כבר לא תופסת בחלק גדול מהמקרים. ואני לא מתכוון אפילו להתחיל לדבר על התקופות בהן קבוצות או מועדונים היו משקפים דעה פוליטית כמו הפועל, בית"ר, אליצור ומכבי. לאהוד קבוצה נכון להיום בעיניי זה כמו לאהוד את סלקום או אוראנג' או פלאפון - חברות כלכליות. יש לי העדפות בנוגע לשחקנים שאני אוהב את סגנון המשחק שלהם או האישיות (נאש, נוביצקי, ווייד, פירס, הם הבולטים שאני שולף מהראש בלי מאמץ בעידן הנוכחי - ווייד מדהים אותי ביכולת על המגרש הוא כמו חתול - וכל מי שגידל פעם חתול יבין על מה אני מדבר- אבל מחוץ למגרש אני לא סובל ואף פעם לא סבלתי את השואו אוף שלו. מה גם שאחרי הקיץ הזה עם כל המהלך הזה של מיאמי אני מנהל איתו יחסים של אהבה/שנאה עם נטיה לשנאה). אבל יותר מהכל אני חובב את הענף ואת הליגה של ה-NBA. מהרגע שהתחלתי להבין איך הליגה הזו בנויה (שאלתי שאלות כמו למה אין להם ליגה ארצית וקבוצות לא יורדות ליגה? לא הבנתי מה הדרבון להצליח בליגה בה אתה לא יכול לרדת ליגה?) ואת כל הרעיון של דראפט והמחשבה על הכלכלה יחד עם שוויון הזדמנויות (גם אם יש כאן כאלה שקוראים לזה אשליית שוויון הזדמנויות זה עדיין יותר מאשר ברוב הליגות) ועם הכוכבים הללו שעושים את הלא יאמן מול שחקנים אחרים סופר מוכשרים. התחרותיות והאינטנסיביות והווינריות שמושגת כמעט תמיד במהלכים גדולים. זה ספורט של גברים! כשהייתי ילד חשבתי על זה כעל ספורט של שחקנים כל יכולים שמשחקים עם שחקנים עם יכולות יותר ספציפיות (כמו בסדרות הקומיקס של גיבורי העל) על מנת לנצח גיבורי על מהקבוצה שמנגד. זה כמו סופרמן מול באטמן כשלכל אחד מהם יש את העוזרים שלו עם הכוחות המיוחדים לו. כאשר גדלתי למדתי שמדובר כאן בספורט תחרותי שעיקר העניין בו הוא: ספורט של מי שייקח את הסיכון ויצליח להתעלות מעבר למחסום הפיסי ומעבר להתנגדות אבל בעיקר מעבר למנטלי ייקח את הקופה. לפחות כך זה היה, עד לא מזמן. בתקופת ג'ורדן ה-2 נורא רציתי שהחבורה מיוטה יזכו בטבעת. אני זוכר איך הייתי כל כך לחוץ ולא האמנתי כשג'ורדן קלע את הקליעה ההיא על ראסל (עם דחיפה קטנה של היד שעזרה לראסל לעוף מג'ורדן שהשופטים כמובן לא "ראו")כן, אני מאלה שראו את זה בזמן אמת. תמיד הערכתי את ג'ורדן אבל הערכתי את הספורטיביות של הקבוצה הזו מיוטה שהייתה מכלול של אנשים אפורים שנדמה ולא היה שום קשר בינם לבין אבק הכוכבים שג'ורדן פיזר סביבו ותשומת הלב והפרסום לה הוא זכה. וכשנגמרה התקופה הזו אז המשכתי לחבב שחקנים שפשוט הצליחו ליצור אצלי סימפטיה (רג'י מילר לדוגמא). גם אני כמו הקבוצות או השחקנים לא מייצר מחוייבות לאף מועדון או קבוצה. זאת התקופה המודרנית, אני לא אוהד של שחקן, קבוצה, מועדון או סמל. אני אוהד של משחק. אני זוכר בתור ילד את הציטוט הזה של אריק איינשטיין שהיה אולי הרמז הראשון שהוביל אותי לNBA. "יושב בסן פרנסיסקו על המים -רואה את דוקטור ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים, " לא הבנתי איזה ד"ר קורע רשתות? וקארים עבדול ג'אבר היה נשמע לי כמו דמות מצויירת מהסרטים האלה של הטלבזיה בערבית. עד שראיתי באחד מהשידורים את ההטבעה המפורסמת של ד"ר ג'יי ואת הסקיי הוק של קארים יחד עם המשחק המדהים של מג'יק... אומרים שכל חיינו אנחנו מנסים לשחזר חוויות ראשוניות. אז יתכן שהתחושות שחשתי אז, אלה התחושות שאני מחפש לשחזר גם כיום בצפיה בNBA. יאמר לזכות ה-NBA שהם מצליחים לשחזר את התחושות הללו למרות שסף הריגוש אצל הצופים עולה.

 

[שנים שלושים]

אפשר גם וגם (או ספורט ואהבה)

אני אוהד את מיאמי ושונא את הלייקרס - אלה הדברים הקבועים. אבל אני אוהב את הליגה באופן כללי והיחס שלי לכל דבר אחר בליגה משתנה לפי השחקנים והסגנון של הקבוצות (פעם לא סבלתי את דאלאס ונוביצקי, היום אני יותר ממחבב אותם). האהדה לקבוצה נוצרת בצורה לא רציונלית, כפי שאפשר לראות מרוב הסיפורים פה - זה משהו שתופס אותך, בלי היגיון ובלי שאתה רוצה אפילו. דומה מאד לאהבה בחיים האמיתיים. דוגמא לאי-רצוניות שיש בתהליך - אני מנסה בכל מאודי לאהוד את מכבי ת"א (כדורסל) באירופה, אבל פשוט לא מצליח לעשות את זה, ואני כל הזמן מקווה שהם יפסידו. אבל זה לא תמיד קורה - אני עוקב אחרי כדורגל אירופאי כבר כמה שנים, ובכל זאת לא מצאתי קבוצה אהובה בגרמניה למשל, או תחליף לקבוצה שאהבתי באנגליה - סאות'המפטון. לפעמים זה פשוט לא קורה. אז או שזה פשוט לא קרה לך, או שאתה באמת מתייחס למשחק בצורה מאד שונה מהאופן בו רוב האנשים מתייחסים לקבוצות ולספורט בכלל.

 

[אשתקד]

הכל יחסי אמר פעם מישהו...

גם אצלי האהדה בהתמודדות בין קבוצות היא יחסית. לדוגמא כרגע בגמר המערב אני ציינתי מראש שאני הולך עם אוקלהומה. אני אוהב את הדרך של דוראנט, הצניעות מחוץ לפרקט והיכולות על המגרש. אני אוהב את הטררידים שעשו ואת הסגל שקיבצו שם. להערכתי זאת הדרך לבנות קבוצה לצמרת וזאת גם הקבוצה שהכי מזכירה לי את שיקאגו של האליפות הראשונה עם ג'ורדן. יש כוכב גדול ולידו עוד כוכב מוכשר ומסביבם חבורה של רול פליירס מהטובים והיעילים בליגה בתפקיד שלהם. לא כוכבים מוכחים (כמו במיאמי או בוסטון נניח) אלא כוכבים שמתחילים לזרוח בשמי הליגה. ככה צריך לבנות קבוצה! (לפי דעתי ואמונתי). ואז מגיעים דאלאס עם האנטי גיבורים הכי מובהקים מאז ימי יוטה - קיד בגיל 38 ונוביצקי שנחשב ללוזר ופתאום כל הסנטימנט שלי בסדרה מתהפך. פתאום זה לא נורא אם החבורה מאוקלהומה תפסיד כי עוד יהיו להם הזדמנויות אבל יהיה לי קשה ועצוב עבור נוביצקי לראות אותו עושה כזו קריירה בלי לזכות בטבעת כשהוא מוביל את הקבוצה. זאת אהדה שלא קשורה לכדורסל אלא לגורם האנושי ומשהו בתחושת ה-"צדק" (במרכאות כי אין כזה דבר ובטח לא בספורט). אבל מעבר לכל זה בNBA יש הרבה כדורסל שהוא מעבר לאהדה של קבוצה או שחקן. לטעמי אי אפשר לאהוד שחקן כמו לברון שעשה את המהלך בקיץ ולחשוב שהמהלך הזה יועיל לליגה או למשחק. מספיק לראות את ההתקפה של מיאמי על מנת להבין כמה השיטה הזו מחזירה אחורה את הליגה ואת רמת הכדורסל בו אחורה (ברמה ההתקפית בצורה ברורה וגם בהגנה הם פשוט נהנים מיכולת אתלטית עדיפה שעוזרת להם גם בהגנה). מצד שני, זה קל לאהוד שחקנים כמו נאש, דאנקן (שאני לא מהאוהדים שלו) דוראנט או נוביצקי לדוגמא ושזה ישתלב עם הרצון בליגה שיוויונית ותחרותית ולא ליגה בה יש מספר מצומצם של קבוצות עם מגה סטארים שמתחרות בינהן רק כשמתחיל הפליי אוף. לי אף פעם לא קרה שהעדפתי קבוצה או שחקן בצורה עקבית לאורך קריירה. יש שחקנים שאני מעריך יש שחקנים שאני מסמפט ויש שחקנים שאני אבחר לצפות בהם משחקים מבין כמה משחקים אופציונאליים (ולאו דווקא אבחר בקבוצות צמרת). אני מסמפט מאוד ומעדיף משחק חכם על פני אתלטיות מתפרצת (לא מתלהב מדאנקים לדוגמא אבל מת על אסיסטים חכמים). אני מסתכל על הדברים בצורה קצת אובייקטיבית (כשבסתירה לאובייקטיביות יש את הסימפטיה לשחקנים או סיטואציות שיוצרות מעורבות בצפיה במשחק עצמו כמתבונן מהצד שבכל זאת מעורב אם כי לא אוהד במובן המקובל). אני מקווה שהצלחתי להבהיר קצת יותר את ההסתכלות שלי על הדברים. לכן אני מצהיר שאני לא אוהד של שחקן או של קבוצה או מועדון. אני אוהד של פילוסופיה של ליגה וסוג מסויים של משחק על הפרקט ודרך חיים והתנהלות בליגה הזו.

 

[chaiel49]

שאלה מעולה:

חשבתי עליה המון ועל ההשלכות שלה ואת האמת אני לא יודע את התשובה. למי שלא יודע, אני אוהד את הלייקרס (וקצת את הסלטיקס בגלל גארנט ואת הקליפרס בגלל שגרתי בLA) אז ככה. אני יכול להגיד על עצמי שאני אוהד קובי. קובי הוא הסיבה שאני גם ב4 בלילה לראות משחק. האם בלעדיו אני עדיין יאהד את הלייקרס? כנראה. באותה אובססיביות? בטוח שלא. מצד שני, אם הלייקרס עושים טרייד ומעבירים את קובי לקבוצה אחרת (ולא משנה איזה קבוצה) אין סיכוי שאני יאהד אותה (ירצה שתיקח אליפות כדי שלקובי יהיה יותר/כמו "אלוהים? (שלכם!!!) יכול להיות. אני מניח שהתחלתי לאהוד את הלייקרס גם בגלל שגרתי בLA (כמו שאני אוהד את הדודג'רס בבייסבול רק בגלל זה) וכמו כן אני אוהד את הקליפרס (יותר בקטנה) את הסלטיקס אני לא אוהד אבל אני יודע שכמה שזה מוזר, אחרי הלייקרס הייתי מעדיף שהם ייקחו בגלל גארנט (ומאז ש"הכרתי" אותו יותר אז גם ריי-ריי) ולכל מי שאומר "אוהד הצלחות" אז ככה: התחלתי לאהוד את הלייקרס דווקא בשנים הקשות שלה (אמנם זמן קצת אבל עדיין) ואני אוהד הפועל ת"א בכדורגל כבר יותר מעשור. אז נכון, הם לקחו דאבל בשנה שעברה אבל בשנים האחרונות היו להם כמה עונות רעות שאפילו כמעט ירדו ליגה ואני עדיין דבקתי באהדה בהם. אם מישהו פה לא יודע מזה להיות בתיכון (והייתי בתיכון דתי ואף אחד, אף לא אחד היה אוהד הפועל, כולם שנאו הפועל) ולבוא בבוקר אחרי הפסד בדרבי כשכ-ו-ל-ם מתנפלים עליך שלא ידבר... ד"א עם כל החוסר אהבה שלי לניו לברון הוא לא הדוגמא לאוהד הצלחות.

 

[Anfield]

מקריות לחלוטין

איפשהוא בתחילת שנות ה-90, סתם התלהבתי מהצבעים של החולצה של סיאטל. היום זה כבר בכלל הכחול של אוקלהומה.

 

[BullsDuDe]

כמו שכתבתי למטה...

האמת שהסיבה שלי להאהדה שלהם היא הכי מטומטמת בעולם, מי שזוכר אי שם בתחילת שנות התשעים היו מסטיקים עם מדבקות NBA, עליתי לכיתה א' התרגשות באותו היום שחזרתי הביתה קיבלתי מאמא ואבא שלושה מסטיקים כאלו (כי לכולם יש מדבקות וגם אני רוצה), יצאו לי שלוש מדבקות כולי שמח וטוב לבב, כמובן שאין לי מושג מי במדבקות, מכיוון שלא ידעתי לקרוא עדיין, שאלתי את הבן אדם הראשון שראיתי ואלו המדבקות, החמישייה של שיקאגו, מייקל ג'ורדן ופיל ג'קסון המאמן מאז אני אוהד שיקאגו, ולמרות שהשתעשתי ברעיון לזנוח אותם, זה לא עזר לי

 

[לאוס]

דייוויד רובינסון

אני את קריירת ה NBA שלי התחלתי בתור אוהד ניקס צעיר (מאוד). עם הנצחונות של ג'ורדן עוד הסתדרתי, אבל השבר החל עם ההפסד ליוסטון באותו גמר ארור. במקביל, אני זוכר שאיפשהו באיזור שנת 95', בעודי זאטוט בשלהי בי"ס יסודי, מישהו סיפר לי על כל הקטע של סן אנטוניו ודייוויד רובינסון, שהם חיכו לו שלוש שנים אחרי שבחרו אותו בדראפט כדי שייסיים את התחייבותו למכללת הצי האמריקאי בה שיחק. זה היה נשמע לי כמו סיפור של דיסני, רומנטיקה ספורטיבית כזאת. התחלתי לברר, להתעניין, ולאט לאט מצאתי עצמי אוהד. מאז אני ספרס.

 

[Puskas]

האמת? סיבה סתמית לחלוטין

טסתי להונגריה עם המשפחה ועם סבא שלי כשהייתי בן 5-6 ככה..שנת 92 נדמה לי,נסענו לביקור מולדת שלו,לראות איפה הוא נולד וגדל כילד לפני השואה.. בקיצור במהלך הטיול ביקרנו חבר של סבא שלי,איזה יהודי הונגרי שבאותו זמן עדיין גר בבודפשט.. כשבאתי אליו אז הוא הביא לי מתנה איזה חולצה קצרה בסגנון מחורר (בכוונה חיררו את כל החולצה במלא מלא חורים קטנים חח),זו היתה חולצה של הבולס עם המספר של ג'ורד על הגב.. לא ידעתי מי זה ג'ורדן או מה זה NBA אבל מאותו רגע התחלתי להתעניין של מי החולצה,איזה קבוצה,איזה ליגה וכו'.. ככה התחלתי לאהוד אותם חח..

 

[שנים שלושים]

ומהונגריה גם בא הכינוי פושקש?

 

[Puskas]

בעקיפין

בגלל הסבא ההונגרי,שמעתי מלא סיפורים על נבחרת הזהב לאורך הילדות שלי וראיתי משחקים שהוא השיג בקלטות נדירות.. נתפסתי על פושקאש,לא הערצה או משהו כזה..סתם נהנתי מהכדורגל שלהם וממנו ספציפית