סליחה

noa144

New member
פנס היקרה..

איך את מרגישה היום?

כמה כאב מהתיאור שלך..

כשנמצאים במקום כל כך קשה.. גם מניסיון.. רואים את הכל דרך מסננת של שיפוטיות ואכזריות עצמיות..

עצוב לי שמישהי כמוך, שיכולה להרגיש כמו שאת מרגישה ולבטא כמו שאת מבטאת ולעזור לאחרים כמו שאת עוזרת, חושבת את זה על עצמך..

פה בשבילך!
 
סליחה

סליחה שאני כותבת שוב. אין לי מקום אחר ואין לי בררה יותר. ניסיתי לשתוק. אני עדיין מנסה בהרבה מקומות, להפנים את זה שאין בשביל מה. שכלום לא יעזור. סיפרתי על החברה שלי. אז היא בשבועיים האחרונים מאושפזת והמצב שלה לא טוב. היה פרוייקט מסויים שהתחלתי ללמוד, והיה לי חשוב, אפילו די נחשפתי מול המורה בחלקים מהסיפור שלי כשהוא התעניין, ואז הוא ביקש להפסיק את הלימוד. הסיבות הן קשורות לבירוקרטיה וטפסים אבל מרגיש לי כמו עוד נטישה. עוד כשלון. בלילות הגשומים הכנסתי לדירה חתול מסכן שיילל מחוץ לדלת. הוא התרגל ונכנס אלי גם אחר כך אבל בהמשך רק אכל וביקש לצאת. ושוב זה מרגיש לי שאני לא טובה מספיק לכלום. יותר ויותר אני מרגישה לבד, מרגישה שאין טעם יותר בלהתאמץ ולשתף, שכלום לא יעזור יותר. גם בטיפולים קשה לי ממש לדבר. יש לי חלומות נוראיים שכוללים את המשפחה שלי וזכרונות מהעבר. חלומות שמעירים אותי מסוייטת ומאיימים עלי מלהרדם שוב. אין לי כוחות לחיים האלו.
 
גם טריגר

אני במצב נפשי די גרוע. הגעתי ליאוש מוחלט ועשיתי כמה דברים מתוך כך, כמו להיעדר מהעבודה ולהסתכן בפיטורים. אבל לא רק.
הפסיכולוגית והפסיכיאטר טענו שאני לא יכולה להשאר לבד בבית ושאדאג שיהיו איתי אנשים. מרוב שזה היה נשמע תלוש מהמציאות שאגייס פתאום סביבי אנשים כשאף אחד לא יודע עלי כלום, חשבתי להתעלם.
יצא שדיברה איתי מישהי מהעבודה כשנעדרתי ושמעה שמשהו לא בסדר. היא שיתפה עוד מישהי והן באו קצת להיות איתי.
תוך כדי הימים האלו המצב עוד החמיר, הלילות חסרי השינה מעיקים ומאיימים ממש. הגעתי למצב שלא זכרתי אף פעם, שאני מרגישה ממש זקוקה להמצאותם של אנשים לידי, וזה מבהיל מצד אחד ןגם חסר פתרון .
שיתפתי עוד אנשים כדי שאוכל יותר להיעזר. זה קשה ממש. בפרט שלא שמרתי על קשרים עד היום.
ועדיין הגיע לילה ואני לבד.
 

noa144

New member
אני יודעת

שכשנמצאים במקום בו את נמצאת עכשיו, בכזו מצוקה, הבדידות נוכחת הרבה יותר.
מהניסיון שלי, אני בעבר הרגשתי שאם אני נמצאת במצב הזה או אדם אחר, אז אם הוא לא רוצה לעזור לעצמו "אין מה לעשות". כמה טעיתי.
לפעמים כל מה שצריך הוא לעבור את הרגע הזה, להתמודד עם הדחף הרגעי, להיעזר. לפעמים מספיקה החוויה באותו הרגע שאת לא לבד, שזה ישתפר, שיש לך כוחות, כדי לעבור את זה. וכן, לפעמים אין ברירה אלא להיעזר במישהו או משהו חיצוני שישלשלו את החבל לבור שאת נמצאת בו.
כשאנחנו בתוך הבור , מרוב שכבר אין כוחות, הייאוש, הייאוש גורם לנו פשוט לקבל את המצב בהשלמה. אבל אני רוצה להעביר לך פה עד כמה שאפשר שלפני שאת מקבלת את המצב כמו שהוא את יכולה לנסות לשנות אותו.
זה נראה ממה שכתבת שאת במשבר קשה עכשיו, אני לא יודעת כמה הוא עוצמתי ביחס למשברים קודמים שעברת, אבל אף אחד מאיתנו לא חסין ממשברים וזה אומר שאת התמודדת עם מצבים דומים בעבר, וצלחת אותם.
 
כזה לא היה לי

אולי כי הייתי פחות מודעת, יותר הדחקתי התעלמתי והמשכתי. ידעתי שאני מרגישה רע ולא ידעתי מעבר לכך.
עכשו הכל נוגע, לאימה יש מילים ותחושות ותמונות.
וזה מאיים ומערער הכל
 

noa144

New member
אם כך

זה נשמע התקדמות עצומה, עם כל הכאב והמצוקה, אם את אומרת שזה שונה מהמשברים הקודמים והפעם את ממש חווה את הכל, בלי הדחקה ובלי הימנעות.. כשאת מרגישה כמו עצב חשוף, כאילו אין עור וכולך חשופה והכל נוגע בך, זה אומר שמתחילים לגעת במקומות העמוקים באמת..
אני לא חושבת שיכול להיות משהו שאכתוב שיעודד אותך, אני לא חושבת שצריך לעודד כל כך במצב כזה שנראה כל כך עגום כשנמצאים בו, אבל אולי איזשהו מסר שלא ישאיר אותך כל כך לבד בחווייה... אני באמת מאמינה ש-
"the only way out - is through". נשמע שאת בדרך הזו.
 
לא יודעת אם זו התקדמות

אני מבינה שבכזה מצב יש יותר במה לטפל בטיפול הפסיכולוגי.
בפועל מה שקרה זה כנראה טריגר שעורר דברים מהעבר. (הם עדיין לא ברורים אך מציקים.) כך שלא בטוחה שזוהי תוצאה של התקדמות.
&nbsp
 

noa144

New member
פחות

מעניין אותי כמה "בשר" יש בטיפול.. אני מדברת על החוויה שלך. כלומר בעיני הטריגר לא יכול לעורר דברים כשאנחנו לא מסוגלים לקלוט אותם.. גם אם הכל עכשיו מבולגן וכאוטי.
לאורך השנים יש הרבה טריגרים אבל אנחנו יכולים להיות אלופים ב הכחשה וכדומה, ואם משהו עולה מערער זה איפשהו אומר שקצת הורדנו הגנות ואנחנו מוכנים לקבל.
זה כמובן לא הופך את זה לפחות קשה, מעיק ומייגע. כשקשה אפילו רק להשאיר את הראש מעל המים.
מה את כן חושבת שיכול לעזור לך כרגע?
 
לא יודעת. לא יודעת. ותודה על ההתייחסות

הפסיכולוגית עוזרת. יש דברים שמצליחים להחזיק אותי. אבל זה גג 24 שעות ומתמוגג. ואז אני שוב אבודה ונואשת ונופלת לכל דבר.
ממש קשה לי לשמור על העבודה עכשו, מנסה להחזיק מיום ליום שעה שעה.
אני כל כך תלויה באנשים פתאום וזה קשה לי ומוזר ואין הרבה שבאמת שורדים איתי. יש מישהי אחת שממש נצמדה אלי כשקלטה מה קורה דואגת ומנסה באמת לעזור.
יש עוד אנשים שמראים אכפתיות והתעניינות. זה קצת קשה להבין (להתאכזב) ולגלות שהביחד לא מצליח להקל הכל. לא לוקח את הקושי. בזמן שבאמת חשבתי שאני עושה הכל בשביל לעזור לעצמי, כשאני עם כל ההתנגדות שלי מאפשרת לעצמי להתקרב אל אנשים ולהיעזר, זה לא עוזר והכל רודף אותי ואני עם סיוטים והתקפי חרדה ולא בבית שלי.
ואז אני מתייאשת ורוצה להפסיק, ולמחרת פתאם היום נהיה סביר יותר. ואני מקבלת כוח לעוד יום. ובלילות תמיד קורסת.
 

noa144

New member
24 שעות זה המון וזה מדהים

יחסית למה שאת עוברת!
לפעמים אנחנו כל כך מצפים שהכאב פשוט ייעלם, אבל זה לא עובד ככה - בשלב האקוטי שאת נמצאת בו, זה ממש לשרוד מרגע לרגע שוב ושוב.

הלילות הם הכי קשים, אני ממש מבינה אותך. הכל צף ועולה בחושך ובלבד הזה... אני מציעה כן להכין מראש אולי משהו לקרוא בלילה - משהו שאת כותבת לעצמך, שיזכיר לך בשעות הקשות של הלילה שבבוקר הדברים נראים אחרת - עדיין קשים ועדיין מאכזבים, אבל בכל זאת מעט אחרת. רק כדי שזה יזכיר לך את זה כשמאד קשה.
אני חושבת שזה לא מובן מאליו שאת נותנת לעצמך להיעזר עכשיו, במיוחד כשזה נשמע שאת לא כל כך רגילה לזה - להיעזר באחרים. תהיה לזה המון משמעות גם בעתיד, אני בטוחה.
 
נכון. תודה

24 שעות זה באמת המון. זה מה שנותן לי היום החופשי מהעבודה שמוקדש לפגישה עם הפסיכולוגית, עובדת סוציאלית, ובערב השתתפות בקבוצה של בנות. זה נותן לי כוח ליום שלם. ובלילה שאחר כך אני שוקעת שוב.
ואני מבקשת עזרה בלי הפסקה. מכל מי שאפשר. ואז נבהלת ונגעלת מעצמי ובטוחה שאני כזו דוחה ובורחת ונעלמת וסותמת.
חזרתי היום לדיאטנית אחרי חודש שלא היה לי כוחות ללכת אליה. היא הבינה את המצב והבקשות שלה די מותאמות למצב ובכל זאת אני לא משוכנעת שאצליח.
 

noa144

New member
איך זה מתקדם?

עצם המחשבה שאת לא משוכנעת שתצליחי משפיעה עלייך.
תתרכזי ותתמקדי בכאן ועכשיו - אין עבר ואין עתיד, רק את הרגע הזה, ולעבור מרגע לרגע.
 
קשה לי

הקצוות שאני חווה הם מטורפים. הגעתי לקרקעית כל כך נמוכה, ופתאם נוצר איזה מרחב שאיפשר נשימה ואף שמץ של תקווה, ושוב קריסה (כל כך מהירה!) והתנפצות של האשליה.
 
:( ט

ראיתי אתמול מולי ברחוב את הבנאדם הראשון בעולם שראה אותי, והתייחס אלי כראויה, והוא הבן אדם שגם פגע בי. ראיתי אותו, אחרי לא מעט שנים שלא נפגשנו. מאז התמונה שלו לא זזה לי מהראש, הכל משתבש, מתקשה שלא לפגוע בעצמי. נשארת שוב לבד.
 

noa144

New member
אל תחמירי את המצב

תעשי כל מה שאת יכולה שלא יהפוך את המצב לקשה יותר.
תיעזרי, בדיוק כמו שאת עושה עכשיו.
 
למעלה