מזכירות לי מקומות שגם אני לפעמים נמצאת בהם.
טיפולים קשים, תכנים בלתי נסבלים שעולים בזמנים של ספק שינה-ספק עירות...
ואני מכירה את הרצון הזה למות. זה באמת מפורר להיפגש עם תכנים איומים כאלה.
 
וכן, אני גם מכירה את הרגעים האלה שבהם העבודה שולפת אותנו מהאזורים הכי מסוייטים ואיכשהו אנחנו ממשיכות לתפקד יום אחרי יום (כשבפנים זה בכלל לא מרגיש אפשרי להתקיים).
 
אני שולחת לך שוב חיבוק ענקי.
לפעמים, כשהסיוטים הופכים משהו שאפשר לדבר עליו ולחשוב אותו, זה קצת יותר נסבל. זה קצת יותר מרגיש שאפשר לחיות. אני זוכרת זמנים שבהם לא האמנתי שיכול להיות אחרת, זה היה נראה שאין מוצא. כל מפגש עם התכנים היה מפרק אותי... היום זה אחרת. לא נעלם, אבל אחרת. נסבל יותר. מוכר יותר... זה לוקח זמן, לפעמים שנים, אבל אני באמת מאמינה שזה אפשרי...
 
אני ממש מקווה שתהיה אפשרות מתישהו בעתיד הקרוב ליצור קשר נוסף שבו אפשר לשתף... לא מגיע לך להיות כל כך בודדה.
הפרעות אכילה >>