אני חושבת שאת מתארת בצורה מאד ברורה את המצב שלך, של אכילה רגשית, ומסוגלת לקרוא לזה בשם. חשוב מכך, את מתארת בצורה מאד כנה את הקושי שלך, שהוא על פניו הסטרס הכרוך בגידול הילדים וריבים במערכת היחסים.
גם את החיבור בין הקושי לבין המצב את מצליחה לעשות ברמה מסוימת - ואני מדגישה את כל זה משום שזה מעיד על תובנה מסוימת שהיא קריטית להתמודדות ולטיפול, ואינה מובנת מאליה כלל.
אני חושבת שכדאי לפרק ולהבין יותר את הביטוי "אכילה רגשית", כדי שלא נשאיר אותו 'סתום'. למעשה מדובר במצב שבו יש גורם חרדה (סטרסור) אשר דורש יותר משאבים נפשיים וכוחות נפשיים ממה שיש לאדם על מנת להתמודד עם אותו גורם. הפער הזה בין הכוחות הדרושים לבין הכוחות הנמצאים בפועל יוצר מעין "ריק" וקונפליקט שהאדם מרגיש צורך למלא אותו - והאכילה היא למעשה הסימפטום, עבור הרבה אנשים באופן לא מודע מדובר בדרך להזין את עצמי ולת לעצמי את הכוחות או למלא את עצמי. לכן גם האכילה הרגשית אל מול גורם שלילי תהיה לרוב של מזונות עתירי קלוריות - אני כמובן אסייג ואומר שכדי להבין מדוע הפיצוי הוא דווקא בדרך של אכילה יש להעמיק בטיפול עבור כל אדם וכל מקרה, ואני רק כותבת כאן ממצאים כלליים מהספרות המחקרית. ישנן גם תיאוריות אחרות שאומרות כי האכילה מסייעת כהסחת דעת אל מול גורם החרדה, שכן לעתים הבולמוס גורם לתחושת מועקה ואשמה, וכך מתמקדים ברגשות השליליים שנוצרו מהאכילה, והם לעתים יותר נסבלים מהרגשות השליליים שנוצרו מגורם החרדה הראשוני עצמו (מתח מהילדים או בן הזוג, למשל). כלומר, בסיום האכילה הרגשית יכול להיות שתרגישי כי הערך העצמי שלך אפילו עוד יותר ירוד, אבל באופן לא מודע זה יקושר לאכילה הרגשית (אשמה בעקבות הפנייה לאכול וההרגשה לאחר מכן) ולא יקושר לגורם הראשוני עצמו, משום שככל הנראה לא ניתן להכיל ובאמת לגעת בנושא..
אני חושבת שאת תוכלי להיעזר בטיפול, לא תארת האם פנית בעבר לטיפול, אבל נראה שאת באמת מתמודדת עם המון מתח וחרדה סביב הילדים והבעל, ואין הרבה פניות לעצמך, למה שעובר עלייך. אפילו מתיאור הקושי שלך, לא סיפרת על עצמך, מי את - מעבר ללשמור ולטפל בילדים.