הודעה סופר פלצנית, אבל כנסו טוב?
אני לרוב נגד לכתוב הודעות מהסוג הזה, בעיקר כי כמו שכתבתי בנושא הן פלצניות.
אבל, כל מיני דברים בשבועות האחרונים גרמו לי לחשוב ככה והחלטתי לשתף אתכן.
(בעיקר העובדה שאני חולה מאוד מיום שישי עם דלקת גרון ומיתרי הקול וחום ולא כ"כ יכולה לדבר ולא ממש לזוז ולקום ל5 דק' זו ממש משימה מורכבת... אז היה לי המון זמן לחשוב,
אבל זה לא קשור למה שאני רוצה לכתוב, זו סתם דרישת צומי מצדי
)
אז ככה (אני לא ממש יודעת איך לנסח את ההודעה, אז תסלחו לי טוב?)
בתקופה האחרונה יצא לי לדבר ולהתחבר פה ליותר בנות ממה שיצא לי בכל השנים פה (ואני פה הרבה זמן).
שיחות שהן מעבר לדפי הפורום נתנו להכיר את הכותבות טוב יותר, ולקבל תמונה כללית רחבה יותר ממה שהצלחתי לקבל כל השנים רק מקריאה פה (אולי גם משהו בי השתנה ונפתח כדי לראות דברים אחרת).
עכשיו אני יודעת שמה שאני אכתוב פה הוא לא איזה גילוי המאה, ובטח כולן פה כבר יודעות את זה, אבל בכל זאת רציתי לשים על זה דגש (מזכירה, אני חולה וחסרת מעש, תנו לי
)
בלי להכליל, וברור שכל אחת פה מרגישה שונה ובעוצמות אחרות ולכל אחת יש את הטריגרים שלה לרגשות האלו.
אבל בגדול אנחנו שונאות את עצמינו, כולנו חושבות שאנחנו היצור המזעזע ביותר הקיים על פני העולם,
שהקיום שלנו מיותר, שאין בנו שום דבר טוב שכל מה שאנחנו עושות נוראי או לא מספיק טוב או לא טוב בכלל.
אנחנו מרגישות שהכאב הזה לא יפסק אף פעם, שאף פעם לא יהיה טוב יותר.
שאף פעם לא יהיה טוב, ומעבר לזה אף פעם לא יהיה שיפור.
(זה מנוסח בדרך שאני מרגישה לרב ולא לפי הכלל, אבל הבנתן את הרעיון הכללי)
ומצד שני, כולנו יודעות להגיד למישהי אחרת שכותבת פחות או יותר את הדברים שהיא מרגישה, כמה היא מדהימה, וכמה יכול להיות אחרת, ובאמת להאמין בזה.
אז מה שאני רוצה להגיד, זה שכל אחת פה, עם כל הכאב העצום שלה, לא טובה פחות, או מקסימה פחות או מוצלחת פחות מהחברה שאותה היא מעודדת.
אני יודעת שהכי קשה לראות בעצמינו את הטוב, שלהאמין שלמישהי אחרת יהיה טוב יותר זה מובן מאליו אבל עבור עצמינו זה בלתי אפשרי.
אבל זה לא.
אם אתן מאמינות בזה עבור אחרות, אתן יכולות להאמין בזה עבור עצמכן.
אתן רק צריכות לרצות, ולקחת את כל הכלים שמוצעים לכן.
מעבר לזה, לי אישית הידיעה שעוד בנות מבינות מה עובר עליי, עוזרת לפחות בתחושה שאני לא לבד.
אז תנו הזדמנות לאחרות לדעת מה קורה איתכן,
אל תמהרו להגיד אף אחד לא מבין, אף אחד לא יודע.
נכון, אף אחד לא יכול להכנס לתוכינו ולהרגיש בדיוק כמונו, אבל אנשים אחרים (בעיקר פה) יכולים להזדהות.
(רק לצורך ההבהרה, אני לא באה ממקום מתנשא או גבוה יותר, אני מתמודדת עם שנאה עצמית תמיד וזה לא שהכל נהדר, אבל פשוט הבנתי שאם אני באמת מאמינה שלאחרות יכולים להיות חיים אחרים, אז אין סיבה שלי לא יהיו)
זהו, סיימתי להתפלספס ולהתפלצן ולחפור
(בטח אעיף לעצמי איזה כאפה עוד כמה שעות שירד החום ואני לא אבין למה לעזעזאל כתבתי את ההודעה הזו)
(ומקווה שבכל זאת הצלחתי להעביר את מה שניסיתי, למרות שאני לא בטוחה...)
יום נהדר! נצלו את החופש היטב.
אני לרוב נגד לכתוב הודעות מהסוג הזה, בעיקר כי כמו שכתבתי בנושא הן פלצניות.
אבל, כל מיני דברים בשבועות האחרונים גרמו לי לחשוב ככה והחלטתי לשתף אתכן.
(בעיקר העובדה שאני חולה מאוד מיום שישי עם דלקת גרון ומיתרי הקול וחום ולא כ"כ יכולה לדבר ולא ממש לזוז ולקום ל5 דק' זו ממש משימה מורכבת... אז היה לי המון זמן לחשוב,
אבל זה לא קשור למה שאני רוצה לכתוב, זו סתם דרישת צומי מצדי
אז ככה (אני לא ממש יודעת איך לנסח את ההודעה, אז תסלחו לי טוב?)
בתקופה האחרונה יצא לי לדבר ולהתחבר פה ליותר בנות ממה שיצא לי בכל השנים פה (ואני פה הרבה זמן).
שיחות שהן מעבר לדפי הפורום נתנו להכיר את הכותבות טוב יותר, ולקבל תמונה כללית רחבה יותר ממה שהצלחתי לקבל כל השנים רק מקריאה פה (אולי גם משהו בי השתנה ונפתח כדי לראות דברים אחרת).
עכשיו אני יודעת שמה שאני אכתוב פה הוא לא איזה גילוי המאה, ובטח כולן פה כבר יודעות את זה, אבל בכל זאת רציתי לשים על זה דגש (מזכירה, אני חולה וחסרת מעש, תנו לי
בלי להכליל, וברור שכל אחת פה מרגישה שונה ובעוצמות אחרות ולכל אחת יש את הטריגרים שלה לרגשות האלו.
אבל בגדול אנחנו שונאות את עצמינו, כולנו חושבות שאנחנו היצור המזעזע ביותר הקיים על פני העולם,
שהקיום שלנו מיותר, שאין בנו שום דבר טוב שכל מה שאנחנו עושות נוראי או לא מספיק טוב או לא טוב בכלל.
אנחנו מרגישות שהכאב הזה לא יפסק אף פעם, שאף פעם לא יהיה טוב יותר.
שאף פעם לא יהיה טוב, ומעבר לזה אף פעם לא יהיה שיפור.
(זה מנוסח בדרך שאני מרגישה לרב ולא לפי הכלל, אבל הבנתן את הרעיון הכללי)
ומצד שני, כולנו יודעות להגיד למישהי אחרת שכותבת פחות או יותר את הדברים שהיא מרגישה, כמה היא מדהימה, וכמה יכול להיות אחרת, ובאמת להאמין בזה.
אז מה שאני רוצה להגיד, זה שכל אחת פה, עם כל הכאב העצום שלה, לא טובה פחות, או מקסימה פחות או מוצלחת פחות מהחברה שאותה היא מעודדת.
אני יודעת שהכי קשה לראות בעצמינו את הטוב, שלהאמין שלמישהי אחרת יהיה טוב יותר זה מובן מאליו אבל עבור עצמינו זה בלתי אפשרי.
אבל זה לא.
אם אתן מאמינות בזה עבור אחרות, אתן יכולות להאמין בזה עבור עצמכן.
אתן רק צריכות לרצות, ולקחת את כל הכלים שמוצעים לכן.
מעבר לזה, לי אישית הידיעה שעוד בנות מבינות מה עובר עליי, עוזרת לפחות בתחושה שאני לא לבד.
אז תנו הזדמנות לאחרות לדעת מה קורה איתכן,
אל תמהרו להגיד אף אחד לא מבין, אף אחד לא יודע.
נכון, אף אחד לא יכול להכנס לתוכינו ולהרגיש בדיוק כמונו, אבל אנשים אחרים (בעיקר פה) יכולים להזדהות.
(רק לצורך ההבהרה, אני לא באה ממקום מתנשא או גבוה יותר, אני מתמודדת עם שנאה עצמית תמיד וזה לא שהכל נהדר, אבל פשוט הבנתי שאם אני באמת מאמינה שלאחרות יכולים להיות חיים אחרים, אז אין סיבה שלי לא יהיו)
זהו, סיימתי להתפלספס ולהתפלצן ולחפור
(בטח אעיף לעצמי איזה כאפה עוד כמה שעות שירד החום ואני לא אבין למה לעזעזאל כתבתי את ההודעה הזו)
(ומקווה שבכל זאת הצלחתי להעביר את מה שניסיתי, למרות שאני לא בטוחה...)
יום נהדר! נצלו את החופש היטב.