הסיפור שלי עם כמעט מלאכים
מאז שאני ילדה קטנה אני רואה את הסדרות המצוינות של כריס מורנה. אני זוכרת את אמא שלי, עוד כשהייתי בגן ולא ידעתי לקרוא, מקריאה לי את התרגום של העונות הראשונות בקטנטנות. עכשיו הגעתי למצב שאני יכולה לראות ולהבין בלי תרגום בכלל, וספרדית היא כמו עוד שפה שלי. קשה לי לענות על השאלה למה מגיע דווקא *לי* לזכות בכרטיסים. אין לי סיפור חיים קשה או איזה ילדות נוראית שצריכה לזכות אותי בכרטיסים. אבל אני אוהבת את הסדרה הזו מכל הלב. נשמתי את הסדרה הזאת במשך ארבעת העונות, חייתי את הסדרה הזו, והיא תמשיך איתי בלב כנראה עוד הרבה. כשהתחילו לשדר את "כמעט מלאכים" הייתי בכיתה ט', חשבתי שאני כבר גדולה מדי לטלנובלות האלו, ולא התכוונתי לראות את השידורים. זאת הייתה גם תקופה קצת קשה בשבילי, הרגשתי שנשארתי לבד ונבגדת ע"י החברות הטובות שלי. לאט לאט התרחקתי מהן מרצוני, הרגשתי שזה מה שאני חייבת לעשות בשביל עצמי, אבל הניתוק הזה גרם לי להשאר ללא חברות קרובות. התחלתי לראות כמעט מלאכים, פרק פה ופרק שם, עד שנכנעתי והתמכרתי. הסדרה עודדה אותי לא פעם, והכניסה לי הרבה תקווה - ובזכותה מצאתי את החברות הטובות ביותר שלי. בזכות הסדרה מצאתי נושאי שיחה עם בנות אחרות מהשכבה, שלא הכרתי טוב קודם, היינו נפגשות לראות יחד פרקים, ורק בזכותה מצאתי את חברות האמת שלי שהן החברות הכי טובות שלי עד היום, 3 שנים אחר כך, וכנראה עוד הרבה הלאה. הסדרה הזאת ליוותה אותי כל התקופה הזאת ואחרייה, ברגעים הטובים ביותר שלי, וברגעים הקשים והעצובים ביותר שלי בתקופת התיכון. לא משנה אם היה לי את היום הכי רע שיש - תמיד המחשבה שיש כמעט מלאכים בשמונה עודדה אותי והעלתה לי חיוך. בכיתי איתם, צחקתי איתם, שמחתי איתם, גדלתי איתם, התאהבתי איתם, והרגשתי כאילו אני חייה איתם והם כמו חברים טובים שלי. אני לא יכולה להסביר כמה הסדרה הזאת נכנסה לי ללב, כנראה יותר מכל טלנובלה אחרת של כריס, כמה אני אוהבת כל אחת ואחת מהדמויות וכל אחד ואחד מהשחקנים. אני לא יכולה להסביר כמה אני קשורה לשירים, ואיך שכל אחד ואחד מהם מסמל משהו אחר אצלי. אני גם לא יכולה להסביר עד כמה הייתי מדוכאת ביום שנגמרה הסדרה. איך שנפגשנו כולנו, ראינו את הפרק, ולא יכלנו להפסיק לבכות. מאז אני מרגישה שיש אצלי ממש חור, משהו שחסר. מגיעה השעה שמונה ואין לי מה לראות בטלוויזיה... אני מתגעגעת כל כך, והנחמה היחידה שלי זו ההופעה, שאחרייה אני לא יודעת מה אעשה. אני כל כך מתגעגעת והיא לכ כך חסרה לי... זו כנראה תהייה הטלנובלה האחרונה של כריס שאראה, לפחות בתקופה הקרובה, כי אני לפני גיוס. ההופעה היא כמו פרידה מכל התקופה הזאת, הילדות שלי, תקופה שכריס והטלנובלות שלה ליוו אותי כל שלב בה, וכמעט מלאכים הייתה הדובדבן שבקצפת והסוף של הילדות. הסדרה הזאת לימדה אותי המון, המסרים שהיא מעבירה, התקווה שהיא נותנת לסוף טוב, הכנות וההתעסקות בנושאים הכי רלוונטים והנושאים הנוגעים ביותר לבני נוער.. הסדרה הזאת גרמה לי להבין שלא משנה מה יהיה, ולא משנה מה אני חווה -
Tras las nubes, el cielo es siempre azul - "מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים"!
*מצטערת על החפירה, תכננתי לכתוב משהו קצר וזה פשוט יצא