ערפד, תמיד ערפד
או נכון יותר - ערפדית
מאז גיל 10 חלמתי להיות ערפדית. מאז שקראתי את הספר "צל הירח", ספר הערפדים הראשון שלי שיש לו פינה חמה בלב, ופינה שמורה על המדף. אח"כ גיליתי את "ראיון עם הערפד" ואת כל הספרים של אן רייס, איזה תענוג זה היה! וכשבאפי שודרה, בהתחלה לא סבלתי את הרעיון של הסדרה כי הייתי בצד של הערפדים.. אבל מהר מאוד התמכרתי אליה, וכמובן, התאהבתי קשות בספייק
) ובכלל, מה יש לא לאהוב בערפדים? - חיים לנצח, נראים מדהים (והיום הם אפילו מנצנצים
), מבטאים את התשוקות הסמוייות של כולנו וחוגגים את החיים (או את המוות) בסטייל. תמיד מתלבשים עם סגנון (למשל - דרלה, מבאפי, עם השמלות ההסטוריות שלה), גמישים ומהירים בטירוף (הקטע שאליס מניפה את הרגל באוויר בדמדומים הראשון הוא פשוט מעולה), חזקים פיזית, ונרפאים ממש מהר מפציעות. לעומת בני אדם שכמעט כל דבר הורג אותם, יש מעט מאוד דרכים להרוג ערפד - יתד בלב ועריפת ראש - זה לא נראה לכם דיל ממש מוצלח? לעומת זאת - אנשי הזאב היללנים האלה - שעירים, בלי טיפת אלגנטיות, ולפעמים נראים ממש סובלים כשהם משנים את הצורה שלהם. נכון, הם חזקים, ובצורת זאב בדמדומים הם ממש יפים (די בניגוד לשאר הסרטים והסדרות בהם הם מופיעים), אבל עדיין, נראה לי שהערפדים גוברים עליהם די בקלות... בקיצור, הייתי בוחרת ללא היסוס בכלל בחיי ערפד על פני חיי אנשי זאב. עכשיו אם תסלחו לי אלך לשתות כוס דם חמים בכוס שמפניה, בזמן שחברי איש הזאב ילך ללעוס איזו עז.