בן שנתיים וארבע חרדתי ואובססיבי

[חייבתלהגיב]

הוא כבר לא כל כך קטן,

ואת יכולה להסביר לו את הדברים - למשל, ביום מסוים את יכולה להגיד שאת מאוד עייפה כי התעוררת בלילה ולכן את לא יכולה לקום עכשיו ואבא צריך לטפל בו - ופשוט אל תקומי, ותראי איך הוא מגיב.
לגבי מקלחת ושירותים - אממ... כשיש לי ילדות בגיל הזה והאבא לא שם, אני קוראת להן בכוונה לבוא איתי למקלחת או לשירותים כדי שאוכל להשגיח עליהן... כך שאני לא ממש רואה את הבעייתיות.
"פוזל אליי כל הזמן" - זה סבבה, זה ככה צריך להיות, ולא בעייתי מבחינתך.
לגבי מנוחה - שוב, את יכולה להגיד לו שאת לא מרגישה טוב עכשיו, וכו'.
לגבי ללכת לגן משחקים - אפשר להגיד לו שהולכים לגן משחקים ואז או ללכת על אופציה של את לא מרגישה טוב ולכן רק אבא יכול לבוא, או שאת תבואי לקצת ואז תגידי שאת צריכה ללכת באמצע פעילות (למשל נדנוד) - וכך אחרי כמה פעמים אולי הוא יסכים גם ללכת היישר לשם בלעדייך.
אם קשה לך להיות עכשיו איתו לבד בגלל ההריון המתקדם - נסי להשיג עוד עזרה איכשהו - גם מהסבתא, גם לנסות להרגיל לשחק עם האבא (בשיטה שתיארתי - שהאבא ישחק לידכם במשהו שהילד אוהב, והילד בשאיפה יצטרף), עוד זמן מטפלת, וכו'.

 

[חייבתלהגיב]

אגב, עם הקטנה שלי (מספר 3),

הרבה דברים שהיא לא רוצה לעשות (כמו לקום עם אבא, נניח, או ללכת לשירותים...), אנחנו הופכים לתחרות - מי יגיע ראשון למטבח, נניח, או מי יתלבש ראשון, או אומרים שאם היא לא הולכת אז אנחנו נלך ונאכל את ארוחת הבוקר, וכו'. או אומרים לה לא לעשות את זה - נניח, אל תאכלי את המטוס (כשמאכילים אותה) ואז היא דווקא אוכלת אותו, כסוג של משחק, או אל תלבשי את המכנסיים, וכו'.
אצלנו אנחנו קצת מגזימים בשימוש של האסטרטגיה הזאת איתה, אבל בעיקרון זו אסטרטגיה שאפשר להצליח איתה (רק להשתדל לא לעשות אותה כל כך הרבה כמונו, כי, כאמור, אצלנו זה כבר מוגזם ואנחנו עושים את זה כל הזמן...).

 

[liri251]

בן שנתיים וארבע חרדתי ואובססיבי

היי,
מנסה להבין אם צריך ללכת לאבחון ואיזה.
הילד מדבר שוטף כמו ילד בן חמש.
יש לו זיכרון ברמה שזה מפחיד. יכול לזכור דברים מלפני שנה .
אין לו שום מאפיין של אוטיזם אבל אובסיסיבי ברמות
יכול לשאול את אותה שאלה 200 פעם
זוכר איך כל דבר בבית ממוקם ואם מזיזים שואל
רוצה כל יום את אותה תוכנית בטלוויזיה
אוכל דברים קבועים
רוצה את אותו ספר כל יום לפני השינה
מבקש לקבל את אותן תרופות לפי הסדר
מסכים שרק אני ארדים אותו
אצל סבא וסבתא מבקש את אותו ספר בשירותים
עדיין רודף אחרי בכל הבית ושאני בבית מעדיף לשבת לידי וללטף אותי או לשחק איתי
מאוד ביישן בגן אבל בבית שובב
עושה אותו דבר כל יום בכוונה לדוגמא מקשקש עם טושים על הריצפה ואני לוקחת וכל יום איתו דבר
מפחד מאוד מחיות בגן אבל כשאנחנו לוקחים לגן חיות מפחד נורא ובסוף משתכנע ללטף בעזרתנו
מאוד אוהב ילדים אחרים. מבקש ללכת לילדים ושילדים יבואו אליו.
אבל הרבה פעמים מבקש ממני דברים במקום לבקש מהם.
הגננת אומרת שבגן משתתף משחק מצייר אבל כן מאוד ביישן.
אני בהריון עם תאומים שבוע 30 אם רלוונטי
מה עושים? צריך אבחון?

 

[חייבתלהגיב]

אבחון למה? נשמע שהילד

הוא ילד בכור,קצת מפונק (אם אפשר בכלל להגיד על ילד בן פחות משלוש שהוא מפונק) - וחלק מהדברים אתם יכולים הרי לגדוע בעצמכם אם אתם רוצים.
למשל, אם הוא מקשקש עם טושים על הרצפה - למה הטושים נגישים לו? אם הוא שואל שאלה 200 פעם (אגב, אופייני לגיל) - אם אתם רוצים - תפסיקו לענות אחרי פעמיים, וכו'. אם לא תוכלי להרדים אותו איזה יום (או תיצרי מצב ש"לא תוכלי"), אז זה מה יש. אם הוא לא היה הבכור הוא היה רגיל לזה, פשוט, שאת לא תמיד עומדת לרשותו ושהוא לא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה.
לגבי זה שהוא זוכר איפה כל דבר ממוקם בבית - גם הילדות שלי כאלה - זו לא בעייה אם הוא לא משתולל כשמזיזים אלא רק שם לב. אחת הבנות שלי אפילו שמה לב כשמשהו זז בארון צדדי סגור עם זכוכית חצי אטומה שבקושי רואים דרכה. ואני נהנית לשים משהו חדש איפשהו בבית ולראות איך הילדות מוצאות אותו תוך חמש שניות מהרגע שהן נכנסות הבייתה (בלי שאגיד להם שמשהו התחדש, כמובן). זה לא עניין לאבחון... כנ"ל לגבי זכרון טוב - תשמחי, אל תדאגי.
רק לגבי הפחדים - אם יש פחדים שבאמת נראים לך מוגזמים ומפריעים להתנהלות שלו ביום יום (ללטף חיות זה לא משהו כזה) אז אולי כדאי להיעזר בעזרה חיצונית כדי לעזור לו להתגבר עליהם, אם אתם לא הצלחתם לבד (אם כי לאו דווקא בגיל כל כך צעיר - לילדים קטנים יש הרבה פחדים שחולפים). גם ילדה פחדנית יש לי בבית, וזה באמת לפעמים מפריע לה לתפקוד. עזרנו לה להתגבר על פחדים רבים, אבל נשארו עדיין לא מעט. אבל המקרה שלה נראה לי חמור בהרבה ממה שאת מתארת - הפחד שלה עצום, כאילו עוד רגע הדבר שמפחיד אותה הולך להרוג אותה וזה סוף העולם. זה לא פחד קל שאחרי זמן התרגלות היא מתגברת עליו באותו יום - כל דבר דרש חודשים של התקרבות טיפה טיפה כדי להתגבר עליו.

 

[liri251]

תודה. הרגעת אותי מאוד

לגבי הטושים הם לא נגישים אני נותנת לו כשמבקש לצייר. מצייר יפה ואז מתחיל לקשקש.
אתמול הייתי איתו לבד בבית והיה ילד נהדר. קלטתי שאנשים אחרים באים הוא מתחיל להשתולל בשביל לקבל ממני תשומת לב. כי הוא רוצה אותי כל הזמן.
מניחה שזה מתקשר גם לנושא החרדתיות.
וגם לנושא הביישנות. רק איתי הוא מרגיש בטוח...
אגב סבתא באה אתמול וקילחה...בכלל לא ביקש תרופות . הסיפר היה קצת מאוחר כי סבתא קילחה מוקדם אז היינו קצת בסלון אחרי. ביקש ספרים אחרים לגמרי...
בצהריים אכל אוכל שבדרך כלל לא אוכל. ואחר כך בערב שהמטפלת באה הכנתי שקשוקה ואכל כמו גדול שכאני עם אבא שלו הוא לא מסכים לטעום.
בקיצור הבעיה היא אצלי
אבל איך אני יוצאת מזה? איך אני מרגילה אותו להיות בטוח עם אחרים כשאני נמצאת...ולהיות בטוח בחברה.
כי כשאני לא נמצאת אין בעיה בכלל...
לדוגמא אתמול המטפלת באה והוא לא רצה להיות איתה כי אני הייתי אז הוא התחיל לזרוק דברים ולהרביץ. היא לקחה אותו למרפסת איכשהוא הסיחה את דעתו והייתה לי שעה שלמה לנוח קצת ולהכין ארוחת ערב.
אבא שלו/סבתא שלו לא מצליחים כשאני נמצאת...
יודעת שזה בעיה שאני הרגלתי אותו ככה אבל עוד שנייה יהיו לו עוד שני אחים קטנים...
צריכה להוציא אותו מזה שהוא מרגיש בטוח רק בסביביתי..
מה יהיה עם אעשה קיסרי ואיעלם לו ל5 ימים פתאום?

 

[אורים כהורים]

ממש ממש לא להוציא אותו מזה שהוא בטוח רק בסביבתך

זאת ההתחלה בגיל הזה וזה יילך ויתרחב לעוד אנשים בסביבתו, האבא, הסבתות , מטפלות וכו'.
לא לפעול מתוך פחד לעתיד, זה לא נכון ולא מדייק עבור בנך. הוא צריך תשומת לב וקרבה כאן ועכשיו אז תתני לו בלי חששות ובלי פחדים כשאפשרי לך. תני לו בנדיבות. זה ימלא אותו בבטחון וזה מה שהוא צריך.
כשאת לא יכולה אז אי אפשר - ברגעים כאלו הוא לומד מהמציאות להסתגל למה שאפשרי ולמה שלא. מתוך כך מתאפשרת ומתפתחת אצלו גמישות ויכולת להתמודד גם עם מצבים שקשים לו.
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[חייבתלהגיב]

את יכולה לתאר קצת יותר

מה קורה כשאת שם ויש שם עוד מישהו? יש ילדים שלוקח להם זמן "להתחמם". את הבסיס הבטוח שלו, לכן כשמישהו נכנס, עד שהוא מתחמם הוא רוצה להיות איתך. לא כדאי לכפות עליו - למשל, אם סבתא נכנסת והוא נצמד אלייך, סבתא יכולה "לפתות" אותו, למשל אם היא מתחילה לשחק משחק מעניין - אולי מתישהו הוא יצטרף. אבל לגשת אליו ו"לתלוש" אותו ממך לא כדאי, כי זה רק יוביל להתנגדות ולבכי. בעיקרון בגילאים צעירים את אמורה להיות הבסיס הבטוח שלו - כשמשהו מפחיד אותו הוא נצמד אלייך, אבל כשהוא נרגע בעזרת הקירבה אלייך הוא בדרך כלל אמור להרגיש חופשי להסתובב ולחקור את הסביבה, לשחק, וכו'.
בגדול אם את בבית, אין סיבה מיוחדת שלא תהיי רוב הזמן בטווח ראייה שלו - גם כשאת מבשלת - כך שהוא יידע שאם קורה משהו הוא יכול לגשת אלייך ולהרגיש שוב בטוח. בעקרון כשהילדים גדלים קצת ומפנימים את תחושת הבטחון שהם קיבלו מהאם או מהמטפל הראשי (אם אכן קיבלו את התחושה, והאם נענתה להם כשהיו במצוקה והגיבה לאותות שלהם), הם כבר לא זקוקים לאם פיזית כדי להרגיע את עצמם, ומסוגלים להתמודד לבד. אבל בגיל שנתיים וארבע, וכשהוא אפילו עוד לא במסגרת, זה טבעי ואפילו טוב - זה אומר שהוא באמת נקשר אלייך ורואה בך משהו בטוח, ולפחות תיאורטית (לפי תיאוריית ההתקשרות) באופן הזה את מפתחת בו את היכולת להרגיש בטוח בעולם.

 

[אנה חדשה]

למה לא ללכת להתפתחות הילד

אם את מודאגת.
אגב, אחד המאפינים הבולטים של אוטיזם בתפקוד גבוה זה קושי בשינויים.
אבל רוב הסיכויים שזה סתם עניין של גיל. כי לדוגמה, ילד שאוהב שיקריאו לו כל יום את אותו הספר לחלוטין נחשב תקין (לפי קלינאית התקשורת של הקטן).
לדעתי, תפני להתפתחות הילד, רק ליתר ביטחון. אבל אני אמא חרדתית מאד, בטח תקבלי עכשיו מלא הודעות שהכל תקין (ורוב הסיכויים שהן צודקות).

 

[קטיפה רכה3]

מה לעשות

כל אחד מהדברים שאמרת, כשהוא עומד בפני עצמו, אכן אינו מדאיג.
אבל כשהם מופיעים כולם ביחד אצל ילד צעיר זה יכול (אבל לא חייב ולא תמיד)
להעיד על איזשהו קושי.
השאלה היא עד כמה מה שאת כותבת מפריע לו לתפקוד היומיומי.
אם מפריע, הייתי לוקחת לאבחון.

 

[איןאריותכאלה]

אני מתלבטת - מחשבות על הצבת גבולות ורגשי אשמה

משחזרת את הקשר שהיה לי עם בתי כשהיתה בת שנתיים וארבעה חודשים. היא בהחלט היתה צמודה אליה הרבה יותר מאשר אל אבא שלה, הוא הצליח (בהשקעה נבונה) להפוך את זמן האמבטיה לזמן נחשק איתו, ועדיין היתה מבקשת אותי. כשלא יכולתי (ילדתי כשהיתה בת שנה ו-9 חודשים) הייתי אומרת שלא ומרגישה אשמה. גם היום הילדים מבקשים ממני הרבה מאד דברים כל הזמן, ועל חלק מהם שומעים לא - כי אני לא יכולה, כי אני לא רוצה, כי נגמרה לי הסבלנות - והלא שלי היום נאמר בנחת. איתה הרגשתי שאם אני לא נותנת לה את מה שהיא זקוקה לו אני מועלת בתפקיד שלי כאמא. היום אני לא מרגישה כך והלא אינו מלווה ברגשי אשם.
באוזניים שלי הכל נשמע נורמלי - הוא נצמד אלייך כי הוא יכול. לאחותי יש ילד מהמם בן 4 וחודש שצמוד אליה עד היום. היא לא יכולה לדבר בטלפון 5 דקות בלי שהוא יהיה איתה על הקו, רק היא מרדימה אותו בלילות, ורק היא מקלחת וכו' וכו'. הפניות שלה אליו וההיצמדות שלו אליה מזינים זה את זה ומתאימים לשניהם. אצלך הלידה הצפויה תשנה את מאזן הכוחות בבית. לא תוכלי להיות פנויה אליו כמו קודם, גם אם תרצי. וזה בסדר גמור, זה חלק מהחבילה של הרחבת המשפחה.

לגבי קבעונות - הגדולה שמעה בערך שנה את אותו סיפור לפני השינה. וככלל מבחר הספרים שהיתה בוחרת היא מצומצם מאד. אני לא ראיתי בכך בעיה. היום היא בררנית יותר מהאחים שלה באוכל. גם זה לא בעייתי בעיניי.

לגבי תחושת בטן - מה הגננת אומרת לגבי המקום שלו בגן? איך הוא מבחינת ההשתתפות? מילוי הוראות הצוות? משחק עם חברים? כפי שאמרתי, לי כל מה שאת מספרת נשמע טבעי ורגיל, ואני לא הייתי עושה שום דבר כרגע. ובכל זאת - אני מאמינה בתחושת בטן. אם את חוששת ולא רגועה יש מקום לפנות לאבחון מקצועי.