הצלחת של אח שלי מלאה יותר

הצלחת של אח שלי מלאה יותר

בזמן האחרון מתגלעים הרבה ריבים בין שני הקטנים (בן 5 ובת 3.5) שמסתכלים אחד בצלחת של השני. אני משתדלת לחלק הכל שווה בשווה. כשקר אני מבשלת שוקו ונותנת גם 2 קוביות שוקולד ליד. בעוד שהקוביות נספרות, גובה השוקו לפעמים לא אחיד לגמרי, ומתחילה מריבה. אני מסבירה כל הזמן שיפסיקו להסתכל אחד בצלחת של השני, הם גם לפעמים אוכלים/שותים בבת אחת (כדי שאם למישהו יישאר האחרים לא יקנאו). ההסברים נופלים על אוזנים ערלות, ויש מקרים שבהם דבר נחמד (שוקו עם שוקולד זה נחמד, לא?) הופך למהומה רבתי ואני מתחרטת שבכלל הצעתי והכנתי.
לתחושתי מרוב שהם חוששים שיהיה להם פחות או שהם 'ידפקו' באיזה אופן, הם עסוקים בעיקר במה שיש לאחר ולא במה שיש להם.
מה הייתן עושות (חוץ מלא להכין שוקו)?
זה קורה עם עוד המון דברים, לאו דווקא עם מתוקים או עם אוכל בכלל (ספר שמקריאים, למשל). לפעמים אני לא יכולה לעשות תורנות שווה (לא כל ערב יש זמן לשלושה ספרים) והויכוחים מכלים את הזמן המשותף.
אני גם לא אמא שקונה אותו דבר (אם נניח הילדה מאד רצתה שמלה חגיגית, בהחלט יש מצב שאני קונה רק לה), ולא משתדלת שיהיה שוויון (בחינת כל אחד מקבל מה שהוא צריך).
 
מה שאני הייתי עושה זה להתפעל

מהיכולות המתמטיות שלהם שמתקדמות, ואולי עושה איתם כל מיני ניסויים עם השוקו. למשל, אפשר לתת בשתי כוסות שונות ושהגובה יהיה שונה, אבל הכמות זהה. ואולי אחרי הרבה התעסקות מהסוג הזה יימאס להם לעשות השוואות כאלה. את יכולה גם לתת לו למזוג ולה לבחור, וכו'. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, וזה דווקא נחמד ואפילו חשוב שהם שמים לב לכמויות.
 

danakama10

New member
טבעי

את יכולה להסביר שאת לא יכולה למזוג בדיוק אותו הדבר, לפעמים אחד מקבל טיפה יותר ולפעמים השני, ובסך הכל זה מתאזן. אם הם עדיין ממורמרים את יכולה להגיד פעם אתה בוחר, פעם את בוחרת. לחילופין אם הם גדולים מספיק למזוג לכוס, להגיד אחד מוזג והשני בוחר, ופעם השניה מתחלפים בין מי שמוזג ומי שבוחר.

בנוסף, אני חושבת שכדאי לך להפסיק להציע שוקולד עם השוקו. נשמע שאצלך זה טקס, קר = שוקו+שוקולד. השוקו כבר מתוק מאוד עם הרבה סוכר, וחבל סתם להעמיס על הגוף מתקפת סוכרים בבת אחת. בכלל, אם חשוב לך הטקס של שתיה חמה כשקר, אולי תרגילי אותם גם לתה צמחים, למשל? או חלב חמים? את יוצרת אצלם רפלקסים פבלובים שכאשר קר, שותים שוקו. בעתיד, כשהם יהיו אדונים לעצמם, זה עשוי להתנקם בהם.
 
מציעה להסביר פעם אחת שאין אפשרות שיהיה שווה בדיוק..

ולהפסיק להשתתף בחגיגה. זאת עוד שיטה להשיג תשומי ועל הדרך לפתח מיסכנות כדרך חיים. ראיתי ילדים כאלה גדלים עם מחשבה שמכופחים לאומת האח/ אחות לכל החיים ובסוף זה גם עלול להיות למציאות.
נבועות זעם בצד, אבל באמת מציעה לסרב להשתתף בדיונים כאלה ואפילו בכוונה לפספס עם גודל המנות ופשוט להגיד :"אנחנו כל פעם מדברים על זה ורבים עלזה, ואני לא רוצה יותר לדבר על זה. כל פעם יוצא קצת שונה וכוסות שונות ויש מאכלים בגדלים שונים ואני מפסיעקה לדבר על זה כי אני לא רוצה שנריב על זה בגלל שאני אוהבת את שניכם מאוד, מאוד ולא רוצה לריב."
ומאותו רגע להקפיד להגיד במצבים כאלה עם "זוכרים מה אמרתי?" ואם מתעקשים אז : "אני לא רוצה לדבר על זה יותר". לתת בצלחות שונות ובכוסות שונות כדאי לבלבל את "אויב" ואולי אפילו לו ולסרב לדון בנושא חד משמעית.
זאת המלצתי. גם עצה עם משחקים מתמטיים מעלי נשמעת מגניבה, אבל אולי אם ילדים עקשניים מאוד עיסוק כזה עלול להמשך לנצח.
 
בעיני ההתמקדות צריכה להיות פחות בפתרונות

כי אין לזה סוף.. אבל בהחלט חושבת שנדרשת כאן הרבה יצירתיות וסבלנות...
&nbsp
ואני רוצה להביא נקודת מבט קצת שונה על איך להתמודד :
מתחת לכל הוויכוחים יש קנאה וזה מה שמבקש את תשומת הלב שוב ושוב.
להסכים להיות בהתבוננות הכואבת על הקנאה הזאת , ומתוך כך תוכלי להרגיש יותר חמלה כלפיי עצמך בנושא.
זה לא פשוט כי זה פוגש אותנו במקום כואב, וזה גם תהליך וזה ימשיך לעלות כל כמה זמן מחדש הכאב שמאחורי הקנאה וזה קשור להיותינו אימהות...
בכל פעם שמסכימים לפגוש עוד קצת את הכאב ששם, נוצרת עוד טיפה הסתגלות שלנו לעניין ומתרחבת היכולת להכיל את זה ולהתיידד עם המקום הזה.
מתוך כך תוכלי להרגיש שינוי גם אצל הילדים.

&nbsp
&nbsp
&nbsp
 
למעלה