ילדים מעריכים מה שעושים בשבילם? תוהה...

[mafe]

ילדים מעריכים מה שעושים בשבילם? תוהה...

בזמן האחרון, אני מרגישה שבן ה-4.5 לא מעריך מה שעושים בשבילו. ואני רוצה להתייעץ איתכן אם נראה לכן סביר לצפות דבר כזה מילד בגילו. אני אסביר.
אני משתדלת לא לקנות מתנות סתם ומבקשת גם מהמשפחה, כדי לא ליצור מצב של מובן מאליו. כשהוא ממש מבקש- למשל עכשיו עם שיגעון הבליידים, הלכתי במיוחד לקנות, וקיבלתי תגובה "אוף, למה כזה? למה לא כמו של יובל?". כשקניתי מלא תחתונים לאח הקטן שבגמילה, התבאס שאין לו תחתונים מגניבים גם. אז קניתי לו כהפתעה חבילה עם גיבורי על וקיבלתי תגובה "כמה יש בחבילה? אוף, למה רק שלושה?".
בנוסף, כשאני באה לאסוף אותו מהצהרון או מחבר תמיד מגיב ב "אבל אני באמצע משחק, למה באת עכשיו?". ברור לי שהוא אוהב להיות בבית, פשוט קשה לו להפסיק כל פעילות כייפית שהוא עושה. כאילו לא משנה מה עושים, אי אפשר לרצות אותו. אציין שאנחנו הורים מאוד נוכחים בחיים שלו, גם אבא חוזר מוקדם יחסית ומשתדלים ליצור כמה שיותר זמן איכות עם הילדים ועם כל אחד בנפרד. לא נראה לי שיש חסכים בתשומת לב. (אני בכוונה לא שולחת לצהרון יום בשבוע כדי שיהיה לנו זמן איכות ביחד רק שנינו, והוא שואל- למה? אני רוצה ללכת לצהרון גם בימי חמישי!- למרות שבפועל כיף לו מאוד בזמן הזה פעם בשבוע).
הייתי מצפה שיבין שזה מעליב לקבל תגובות כאלה וקבלת פנים כזאת אחרי שלא היינו ביחד כל היום. ושיבין שכשמקבלים מתנה, קודם כל אומרים תודה. זו בקשה מוגזמת לדעתכן?

 

[חייבתלהגיב]

אל תצפי שיבין - פשוט תסבירי לו.

לגבי הבליידים, אם זה לא מה שהוא רצה הגיוני שהוא מאוכזב - פשוט תסבירי לו שהלכת במיוחד וקנית לו כי ידעת שזה חשוב לו ורצית לשמח אותו, וזה לא נעים שאחרי שאת עושה את כל זה הוא עונה ככה, תסבירי לו שכשמקבלים מתנה אומרים תודה, וכו'.
ילדים לומדים בכל מיני דרכים - אחת הדרכים היא חיקוי - הקטנה שלי בת ה-4, למשל, שמעה את השנייה מודה לי על כך שקניתי לה צעצוע שהיא רצתה, אז כשבאותו יום קניתי לה נעליים שהיא רצתה, היא הודתה בדרך דומה. אבל להסביר לו באופן מפורש זו בהחלט דרך נוספת ללמוד - ולא רק זה, דיבור מפורש על רגשות וכו' תורם מאוד להתפתחות החברתית של ילדים, כך שבעצם את מרוויחה פה פעמיים - גם לך יהיה נעים יותר, וגם תורמת להתפתחות של הילד שלך.

 

[מרעישה בשקט]

אני חושבת שהציפיות שלך קצת גבוהות

ביחס ליכולות של רוב הילדים בגיל הזה.

מתחילה מהמשפט שמסיים את ההודעה שלך: "הייתי מצפה שיבין שזה מעליב לקבל תגובות כאלה וקבלת פנים כזאת אחרי שלא היינו ביחד כל היום. ושיבין שכשמקבלים מתנה, קודם כל אומרים תודה".
אני חושבת שבגיל הזה רק מתחילים להבין מהו עלבון ולמה אני לא רוצה להעליב את אמא (או את יוסי, או כל אחד אחר). לפעמים יכול להיות שאני דווקא כן רוצה להעליב את אמא, למרות שהסיטואציות שתיארת הן ממש לא העלבה בכוונה.
הבעת אכזבה ממתנה נראית לי די תואמת גיל: יש לו בראש רעיון של מה הוא רוצה, ובפועל הוא מקבל משהו אחר (וזה לא משנה שבעינייך ההבדלים לא משמעותיים). לא נראה לי שהוא פנוי רגשית או מסוגל בכלל להבין כמה את חשבת עליו ואת המאמץ שהקדשת כדי לשמח אותו. הוא מאוכזב עד כדי כך שהוא לא מסוגל לראות שום דבר חיובי במתנה, ובמצב כזה באמת הגיוני (בגיל הזה) שהוא לא יאמר תודה.

לגבי "למה באת עכשיו" לאיסוף מהצהרון: אני בוחרת לא להיעלב כשהבת שלי אומרת לי את זה. בשנה שעברה רציתי להשאיר אותה בבית יום אחד במקום ללכת לקייטנת פסח, היא הביעה התנגדות ורצתה ללכת לקייטנה, ואני שמחתי שכל כך טוב לה בגן שהיא מעדיפה להיות שם ולא איתי. אני לא בתחרות עם הגן והחברים, יש לנו המון שעות של הנאה וכיף ביחד ואם היא מעדיפה להיות בגן, זה לגמרי בסדר מבחינתי.
כשהיא אומרת לנו דברים מעליבים (או שעלולים להעליב אם היא תאמר אותם לאחרים), אנחנו מסבירים לה שזה מעליב ומשתדלים להסביר למה זה מעליב. בדרך כלל אנחנו מסבירים ע"י הדגמה של איך היא תרגיש אם יגידו לה משהו דומה, לרוב היא מכחישה שהיא תיעלב (למרות שברור לנו שהיא כן תיעלב).
מתישהו היא אמרה לי שהיא אוהבת את אבא יותר ממה שהיא אוהבת אותי. תיאורטית זו אמירה מאוד מעליבה, בפועל זה בעיקר שעשע אותי ואני רוצה שהיא תמשיך לומר לי את האמת, גם אם האמת מכאיבה ולא נעימה.
אז לא צחקתי בקול רם אלא רק בלב, ואמרתי שכיף לאבא שהיא כל כך אוהבת אותו ובאמת גם אני מאוד אוהבת אותו.
במקרים אחרים אני באמת נעלבת ממנה, לפעמים עד כדי בכי מרוב תסכול. במקרים כאלה אני מרשה לעצמי לבכות מעט, כדי שהיא תבין עד כמה המילים והמעשים שלה יכולים לפגוע, גם אם לא היתה לה כוונת זדון.

לגבי להגיד תודה כשמקבלים מתנה, גם אם המתנה מאכזבת: אני חושבת שזה עניין של תרגול ובגרות שתגיע עם הזמן.
אפשר לומר לו שנהוג לומר תודה כשמקבלים מתנה וכדאי ליצור הזדמנויות שבהן הוא יראה אתכם בסיטואציות כאלה. אפשר לספר לו סיפור אמיתי או דמיוני על מתנה שקיבלתם והתאכזבתם, ואיך בכל זאת אמרתם תודה לנותן המתנה.
אם קורה שוב שהוא מתאכזב, אפשר לתמלל את הרגשות שלו בתוספת הסבר על המניעים שלך בזמן הקניה: אני רואה שאתה מאוכזב שבאריזה יש רק 3 תחתונים, אבל האריזות שבהן יש הרבה תחתונים היו בלי ציורים וכשראיתי את האריזה הזו ישר חשבתי עליך וחשבתי כמה תשמח כשתלבש את התחתונים החדשים.
מבחינתי דרך אגב, בגדים/תחתונים/מצעים שאני קונה לה באופן שוטף, אינם מתנה אלא קניות הכרחיות. אם היא אומרת לי תודה אני שמחה, אבל אם היא לא אומרת תודה זה בסדר גמור.

 

[אורים כהורים]

ילדים הם ילדים

כלומר, לא בוגרים וכך הם אמורים להיות - (עדיין) לא בוגרים.
&nbsp
כשאנחנו ההורים נעלבים מהילדים זהו המקום של הילד הפנימי שבתוכינו שחש שלא רואים אותו, לא מעריכים אותו וחש עלבון על זה.
נקודת מבט גבוהה יותר מהילד הפנימי הזה היא שילוב של הסתכלות מתוך חלק נוסף בתוכינו - החלק הבוגר שרואה את הדברים מנקודת מבט רחבה יותר ומזכיר לנו לראות בין המילים שנאמרו:
שייתכן והדברים של הילד שלנו (הצאצא) נאמרו מתוך מקום רגשי שמבקש עוד אהבה (אז מה אם אתם עושים את המכסימום

יש ילדים שבאמת חשים רעב רגשי כל הזמן ולא משנה כמה ההורים משקיעים ונותנים),
אולי מקנא באחיו,
אולי חש תסכול כלשהו בתקופה הנוכחית
ואולי משהו אחר..
&nbsp
מה שאני מנסה לומר הוא שהדברים שהילדים אומרים לנו הם לא תמיד קשורים אלינו או למציאות החיצונית אלא אליהם, לחוויות סובייקטיביות שלהם ולחוסר בגרות טבעית שלהם.
מתוך הבגרות *שלנו* אנחנו יכולים להרגיע את רגשות העלבון שעולים בנו וגם לנסות להקשיב אל מאחורי המילים הלא בוגרות של הילד.
עצם ההקשבה היא המשמעותית עבורינו ועבורם.
&nbsp
&nbsp

 

[זלופית]

לדעתי לא סביר לצפות שיבין לבד, אבל כן במידה ומסבירים לו

לגבי המתנות - בעצם את מתארת ציפיה להתנהגות על פי מוסכמה חברתית, לומר תודה כשמקבלים ממישהו משהו - וזה לא נראה לי משהו שילד בגיל כזה יכול להבין בעצמו. אבל כן הייתי מצפה שיבין ויתנהג בהתאם אם אסביר לו פעמיים-שלוש.
אגב, זה לא ישנה את התחושה שלו לגבי המתנה, אלא רק את התגובה שלו. חוסר הערכה וחוסר שביעות רצון הן לדעתי תוצר של תרבות השפע ונראה שאין כ"כ מה לעשות בנדון. זה מאוד מצער גם אותי, התחושה הזאת שהילדים לא באמת מעריכים שום דבר. אבל נראה לי שדווקא לדבר איתו על זה (מעבר להסבר שהוא צריך לומר תודה) ולהסביר לו שעצוב לך לקבל ממנו תגובות כאלו אחרי שהתאמצת לשמח אותו, דווקא זה כן יגרום לו לחשוב ולהבין את הדברים קצת אחרת.
בהקשר של ה"למה באת עכשיו?" לדעתי זה בכלל לא מעליב, להיפך - משמח שכיף לו בצהרון עד כדי כך שמתבאס כשצריך ללכת. לא הייתי מדברת איתו על זה וגם לא מקדישה לכך חשיבות כלשהי בהקשר של להעיר לו על זה. זה מה שהוא מרגיש אז זה מה שהוא אומר.