תוהה לגבי האיזון בין עולמו הפנימי של הילד לבין צרכי המשפחה

תוהה לגבי האיזון בין עולמו הפנימי של הילד לבין צרכי המשפחה

קראתי את משנתה של אורים כהורים לגבי הצורך לראות את עולמו הפנימי של הילד, להכיל אותו, לתת לו מקום וביטוי, ולא לחנך את הילדים בשיטות 'אימוניות' שמכוונות לשינוי התנהגותי בלבד ואינן עונות על הצורך הרגשי העמוק.

אבל וואלה, מה לעשות שהבת שלי אוהבת (מאד) לקלף את הצבע מהקירות, ועם כל ההכלה וההבנה שלי שהיא רוצה לפרוק כל עול - אני פשוט לא יכולה לאפשר להתנהגות הזו להימשך. נקודה.

ויש לי דוגמאות כאלה בשפע רב -
לצייר בטושים על הרצפה
לקפוץ בנעלים על הספה
לפזר את כל הצעצועים ולא להסכים לאסוף
לשפוך מים ברכב
להוריד את הבגדים לפני היציאה מהבית

ובטח יש עוד דוגמאות שלא עולות בדעתי כרגע.
אני אישית - כאמא - חייבת למתוח גבול בנקודה מסויימת, כי הצורך בהשתוללות, פריקת עול, בחינת גבולות וחופש באופן כללי - של כל ילדיי - רב ממה שאני כאדם ואנחנו כמשפחה (וגם הבית שלי כבית, לא הכי מאורגן אבל משתדלים) יכולים להכיל.

את הגבול הזה אני מותחת באמצעים התנהגותיים ולא רגשיים. אני אוסרת פעילות אחת (נניח לצייר עם טושים על הרצפה) ולעתים מאפשרת פעילות אחרת (לצייר על דף או על בריסטול גדול שאני פורסת) ולעתים לא מאפשרת פעילות אחרת (מה חלופי ללקלף את הקיר.... ???)

אני לא אפשרתי לילדים לישון במיטה שלנו כדבר שבשגרה בשום שלב של חייהם. והם גם לא ישנים בה טוב. הם ישנים מצוין במיטות שלהם. תמיד תמיד (תמיד) מותר לבוא אלינו בכל שעה, הדלת תמיד פתוחה עבורם ואנחנו זמינים לכל דבר - אם מרגישים לא טוב, אם יש חלום רע, אם קשה להירדם, אם יש פיפי.
אבל למען השפיות הפיזית והרגשית ולמען הרווחה הזוגית - המיטה שלנו היתה ונותרה מחוץ לתחום. אנחנו כן באים לשכב לידם בשעת ההשכבה (על מיטת החבר), עשינו ועושים טקס שינה.
 
לגבי עניין השינה

מסכימה איתך לחלוטין, וכך גם אנחנו נוהגים. יוצא דופן אחד- בסופ"ש הקטנטן ואני ישנים יחד צהריים במיטה הזוגית. הרגל שהפך למסורת.
וגם רוצה לשתף:
בארבע בבוקר, שמעתי טפיפות רגליים קטנות מתקרבות למיטה שלנו, גמד קטן בפיג'מה של פינגווין הגיע לצד שלי. ביקש חיבוק ונשיקה, ועוד חיבוק גדול ורץ בחזרה למיטה שלו. אחרי רגע קרא לי שאבוא לכסות אותו... (בן שנתיים וחצי).
בחזרה למה שכתבת, מסכימה איתך שצריך לתת מקום וביטוי לצרכים והרגשות של בני הבית, אבל באופן שאפשר להכיל.
אגב, במקום לקלף את הקיר אולי תתני לה ניילון פצפצים?
 

Ani15

New member
חינוך/ בריאות הנפש/ התפתחות רגשית אינם מדעים מדויקים

ומה שאורים כהורים כותבת בנחרצות חד משמעית משל היתה אמת אחת ויחידה הוא דעתה בלבד, גם אם היא מגובה בנסיון שלה כאשת מקצוע ואולי אפילו במחקרים מקצועיים (שבתחומים האלה אינם יכולים להיות חד משמעיים). יש מי שזה מתאים לו, ויש מי שלא, וזה לא אומר שמי שלא מסכים איתה בהכרח טועה (גם אם זה הרושם שאפשר לקבל מצורת הכתיבה שלה).
אני לא מסכימה עם הדעה שיש לשים את צרכי הילד לפני צרכי ההורים (ובשם צרכיי שמה גבולות הרבה יותר הדוקים ממה שתיארת). יש אנשי מקצוע לא מעטים שדוגלים בכיוון הזה, שאורים כהורים מתעלמת ממנו. אני לא יודעת מי מהם צודק אבל חשוב לי להציג שיש יותר מאפשרות אחת.
 

iameden

New member
אני חושבת שהכלה יכולה להעשות גם כשניתן גבול

ראשית אפתח ואומר שכפי שהכלה היא חשובה ביותר כך גם גבולות.
גבולות למעשה מאוד חשובים להתפתחותו הרגשית של ילד וילדים שחיים ללא גבולות וסמכות הורית הם ילדים חרדים ולעיתים קרובות עם בעיות התנהגות ...
(אשמח להרחיב בנושא אבל זו לא הפואנטה...).
הפואנטה היא שלדעתי אין סתירה בין הכלה לגבול ולמעשה את עושה את זה מאוד יפה בסך הכל.

לדעתי, מספיק לומר- " אני רואה שאת רוצה לצייר על הרצפה אבל אי אפשר את יכולה לצייר על הדף..." בכדי שתקבלי הכלה וגבול גם יחד.
את משקפת את הרצון/צורך שלה, שמה גבול ומצד שני מנתבת את הצורך הזה למה שכן אפשר לפי חוקי הבית ובכלל...
 
מאד מסכימה.

זה גם מה שאני עושה עם הילדוני, בן שנה ורבע.
"אתה רוצה שאמא תרים אותך עכשיו? אתה מאד רוצה שאמא תרים אותך עכשיו? אמא אוהבת אותך אבל לא יכולה עכשיו להרים אותך כי כואב לה הגב. רוצה לשבת על אמא על הספה?"
"אני רואה שאתה מאד רוצה להוציא קשים מהארון, זה בסדר שאתה רוצה. אבל כבר הוצאת מהארון הרבה קשים, ואמא לא מרשה להוציא עוד. עכשיו אתה יכול לשחק בקשים שכבר הוצאת."- נועלת את הארון. הוא מתחיל לבכות ומנסה בכח לפתוח- "אתה מאד מאד רצית להוציא עוד קשים, קשה כשאי אפשר לעשות מה שרוצים." -מחבקת, מלטפת. הוא נרגע והולך לשחק עם הקשים שיש כבר בחוץ.
להבין מה הילד רוצה, להכיל את זה ולתת לזה מקום, לא אומר לאפשר את זה. מה שמתאים לי, לבית, לבעלי, אני מאפשרת בשמחה. מה שלא, מקבלת את הרצון, משקפת אותו, ואוסרת. בנחת, באהבה וברוגע, אבל אוסרת.
 

yaelal1

New member
אבל למה את חושבת שדבריה של אורים כהורים מכוונים נגדך?

היא פרשה את הפילוסופיה שלה, שלא מתאימה לכל אחד אבל זו דעתה. את יכולה לפתח את הדיון "שם" ולכתוב את דעתך. ריבוי דעות זה מבורך כל עוד זה נעשה ממקום של כבוד ונדמה לי שאורים כהורים כתבה את דעתה ממקום של כבוד ולאו דווקא הביעה שיפוטיות לגבי דרכך.
&nbsp
לעניין הנושא, אני בגישה של "המשפחה במרכז". אני חושבת שזה לא עושה טוב לא למשפחה ולא לילד עצמו להמנע מלהציב לו גבולות והגבול שלך לא יהיה הגבול שלי. הגבול שלי הוא לא הגבול של בעלי (וכך יצא שהוא מבלה בחדר הילדות כמה פעמים בלילה). אבל ההורות שלנו היא משותפת וביחד אנחנו קובעים את הדברים. אני מוצאת שדווקא כשאני קובעת את הגבול בצורה נחרצת (גם אם באופן מיידי יש קושי מסויים) אח"כ הילד הרבה יותר רגוע ושמח. כשאני עייפה מכדי להתעקש על הגבול - שמח בנמל....
 
חלילה, לא חשבתי שדברי אורים מכוונים כלפיי

ולא חשבתי שהם שיפוטיים או שיש בהם ביקורת או חוסר כבוד, אבל הם עוררו בי מחשבה ורגשי אשמה בעת ובעונה אחת. הכלה מלאה- מתוך הבנה נכונה ורצופה של צרכי הילד - מרגישה לי אידיאלית ואני לא שם. לא בתפיסה ההורית שלי (גם הצרכים שלי כאדם חשובים, ואם אני בשיחה בדיוק כשהילדה סיימה להכין יצירה מהממת אין מי שיתפעל) ולא בפרקטיקה שלי (בטח עכשיו כשאני מתמרנת בין 4 ילדים + הנקה מלאה). בקיצור - זו אני, לא היא.
 

calabaza3

New member
בעולם הפנימי של הילד יש גם צורך בגבולות

ולעיתים הצורך הוא שישימו לי גבול. חלק מהמצבים שתיארת נשמעים לי שמשהו שהוא אולי לאו דווקא פריקת עול לשמה אלא יותר בדיקת גבולות מכוונת. הבדיקה הזו יכולה לנבוע מכל מיני סיבות, גם מצורך התפתחותי של למידת "כללי המשחק" ומהי סמכות, גם מצורך של "תראו אותי". בכל אופן, במקרים האלה רק התייחסות (לכאורה) לצורך הרגשי בלי הצבת גבול היא דווקא הזנחה של חלק מהצרכים הרגשיים של הילדים. ילדים לא צריכים רק שיבינו אותם יהיו אמפטיים אלה, ישקפו וימללו את מה שהם מרגישים. ילדים צריכים גם שיציבו להם גבול. זה מרגיע כי זה אומר שיש מישהו שהוא יותר חזק וסמכותי ממני, ואם הוא יותר חזק ממני אז הוא גם יכול לשמור עליי. ילדים שמסובבים את הוריהם על האצבע הקטנה ומנהלים את הבית הם, כמו שכתבה פה מישהי אחרת, ילדים שנראים לכאורה כוחניים וחזקים, אבל בעצם מאוד חרדים ופגיעים כי אין מישהו חזק מהם שיכול לשמור עליהם.
המענה הנכון כפי שכבר כתבו לך פה הוא לשקף ולהביע אמפתיה לצורך / לרצון של הילד ויחד עם זאת להציב גבול. אם אפשר כמובן שרצוי להסביר את ההיגיון מאחורי הגבול, ולהציע חלופות. זה נקרא הצבת גבולות אפקטיבית- לא תוקפנית, אמפטית לילד ומשיגה את המטרה.
אגב 1- יש גישות שיכולות לעבוד נהדר כשיש ילד אחד בבית, אולי שניים, אבל כשמספר הילדים כבר גדול מזה, ברוב המשפחות אין זמן ואפשרות להסביר כל דבר, לדבר על כל דבר, לפעמים פשוט צריך להגיד "תפסיק לצייר על הקיר" ולא כי זו הדרך הכי נכונה, אלא כי זו הדרך הכי אפשרית כרגע. וזה בסדר.
אגב 2- דווקא בנוגע לשינה, בטח בגיל הממש רך (נגיד עד 5) אני אישית לא מרגישה נוח להציב יותר מדי גבולות. מעדיפה שיבואו לישון לצידי, או לשים מזרון לצידם.
 
היי איןאריותכאלה

הדוגמאות שנתת על הבת שלך לא שייכות למה שכתבתי על "אימון".
קראתי אימון לכל השיטות למינהן שבהן ההנחיות של איש המקצוע הוא להתמיד שוב ושוב עד שהילד אמור להפנים. ואני שואלת: למה? איך קורה מצב כזה שמומחים שונים מייעצים להתייחס באופן כזה אל בן אדם, אל ילד, רק כדי לגרום לו לספק איזושהי התנהגות שתהיה "מקובלת".
עליי זה לא מקובל. זה לא הגיוני, זה כוחני, זה לא מכבד, זה אפילו משפיל. יש דרכים אחרות להורות לחנך וללמד ילד דרכי התנהגות.
אלא ששיטות האימון הללו מכוונות אך ורק לנושא של שינוי התנהגות ובדרך כזאת (או דומה), ואופן הפעולה הזה הוא הייחודיות של השיטה, אם אפשר לקרוא לזה כך, ואף אחד כמעט ולא נותן דעתו על כך.
אנחנו כהורים לא חושבים תמיד לעומק על מה שמלמדים אותנו כי אנו נוטים לקבל עצות של מומחים מתוך כך שאנו חושבים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו. אלא שזאת אחריות שלנו כהורים לברר ולשאול.
האחריות של אנשי המקצוע הוא להסביר את התמונה השלמה.
&nbsp
יש לנו כהורים הגיון בריא וקודם כל עלינו להיות קשובים לעצמינו ואל הילדים שלנו. לא לקבל כל דבר כמובן מאליו רק בגלל שכך כתב או אמר איזשהו מומחה כזה או אחר.
וכך אני גם נוהגת להסביר להורים איתם אני עובדת, כאלו שעדיין לא מכירים לעומק את הגישה שלי ועוד בודקים מה נכון להם - תקשיבו קודם כל לכם ולילד שלכם, לדרך שלכם ולקול הפנימי שלכם. גם אם *אני* אומרת X אבל זה מרגיש לכם לא מתאים או לא נכון - אז תלכו לפי הדרך שלכם או תמשיכו לחקור ולחפש מענה שאליו אתם מתחברים.
&nbsp
ועכשיו לשאלתך,
כמו שציינתי , מה שאת מתארת זה משהו אחר ולא שייך לעניין של להתמיד באיזו שיטה עד שהילד "נכנע" או מתרצה.
מתוך מה שאת מעלה - יש להפריד בין רצונות וצורך רגשי.
את הצורך הרגשי יש לספק ולכך יש הרבה דרכים.
רצונות לא תמיד אפשר לספק.
הצורך הרגשי של כל ילד וכל אדם הוא להרגיש אהוב, רצוי, מקובל, שמבינים אותו, שרואים אותו. מתוך כך הוא חש מוגן ובטוח.
גם אם אי אפשר לענות על רצון של ילד מכל סיבה שהיא, אפשר להסביר לו בגובה העיניים ובאופן מכבד מדוע מנענו ממנו את מה שרצה או ביקש.
ונכון - לא תמיד אנחנו בכלל פנויות להכיל או להסביר ולפעמים אנחנו מוצאות עצמינו יוצאות משליטה בדיוק כמו הילדים... אז זה בוודאי לא מתאפשר באופן כזה לגלות הבנה או הכלה.
אלא שהאחריות שלנו היא לשמור כבודם של הילדים ועל מערכת היחסים איתם שזה הקשר הרגשי ביננו. וכמו בכל מערכת יחסים בין אנשים צריך לזכור שגם אם הסיטואציה חלפה , לעיתים קרובות זה עדיין יושב בתוך הלב ובמיוחד אצל ילדים.
&nbsp
מתוך ההקשבה שלנו אליהם וההכרות שלנו עם הילדים הייחודיים שלנו ועם הרגישות של כל אחד מהם, אנחנו יכולות לדעת ולהרגיש מה נחוץ רגשית עבור הילד שלי , שאולי כמה שעות קודם חטף ממני צעקות ועכשיו גם אם זה לא נראה כלפיי חוץ, אולי מבפנים הוא נסגר או מרגיש אשם או בודד או לא אהוב וכו', כל ילד הוא שונה - להזכיר לו את מה שהוא מתוך הילדיות עדיין לא תמיד רואה באופן בוגר - את האהבה שיש לנו אליו, את הכבוד שיש לנו אליו, את הרצון להתחשב בו גם אם לא תמיד מסתדר וכו'
ומתוך כך לגשר על מה שקרה ולהחזיר את המיקוד למערכת היחסים שהיא החשובה ביותר, הרבה יותר מההתנהגות.
&nbsp
מתוך המקום הזה של מערכת יחסים שמתקיימת ביננו לבין הילדים, אני לא רואה בכלל מקום לאף שיטת אימון מכל סוג שהוא. כמו שלא היינו מאמנים את בני/בנות הזוג שלנו לדברים שאנחנו רוצים מהם. עם ילדים יש דרכי חינוך אחרות, רגישות ומכבדות.
&nbsp
בהקשר הזה של כל מה שכתבתי אני ממליצה על שני ספרים מעולים:
הורות מן השורש אל הלבלוב
איחזו בילדיכם - למה הורים צריכים להיות חשובים יותר מחברים
&nbsp

&nbsp
&nbsp
 
למעלה