אני כועסת שבעלי קיבל עזרה בטיפול בילדים ומרגישה מפגרת

אני כועסת שבעלי קיבל עזרה בטיפול בילדים ומרגישה מפגרת

היום נשארתי מאוחר בעבודה, רק עכשיו עליתי על רכבת הביתה. בעלי בא מוקדם להחליף את חמותי.
אני שונאית יום חמישי. אני חוזרת עייפה מעבודה, בדרך הביתה אוספת ילד מהחוג, באה הביתה, אוספת את כולם כולל הקטנים ונוסעים לעוד חוג. אם חמותי נחמדה, היא לוקחת את הגדול לחוג, אני נשארת בבית וכעבור חצי שעה מעמיסה את כולם לאוטו בשביל האיסוף. כאשר לפחות אחד מתנגד ללכת. זה, כאמור, אם יש לי יום קל. אחרת, אני צריכה להיות איתם בחוץ וזה עוד יותר קשה כי גן המשחקים ליד החוג לא מתאים לקטן.
היום בעלי החליף אותי ופתאום חמותי גם לוקחת וגם מחזירה את הגדול. עכשיו, זה לא שבעלי נח, הוא נשאר בבית עם כל הקטנים, מכין ארוחת ערב. אבל עדיין, באיזשהו מקום רציתי שירגיש מה זה להיות אני.
ולמה זה מפגר עוד יותר ממה שזה נשמע? כי הוא מציע לבוא מוקדם יותר ולעזור. אבל זה אומר שהוא צריך לצאת מוקדם מעבודה, כשהוא עמוס, וגם יש הפסד כספי. בקיצור, זה די תלוי בי האם להסתדר לבד או להיעזר בו (הרבה פעמים יש לו ישיבות עד מאוחר , אבל לא תמיד).
וכשהוא מגיע הביתה, הוא עוזר המון, נותן לי לנוח.
אז למה אני מעוצבנת על העזרה שהוא קיבל? זה לא אומר משהו על הזוגיות? או שסתם אני בן אדם רע?
 

מ י כ ל10

New member
אנה, זה אומר בעיקר שאת בן אדם

את עייפה, ומותשת, ועובדת קשה, ומתזזת בין בית לזוגיות לעבודה ולארבעה ילדים. את רק בן אדם.
וגם אם את כועסת או מאוכזבת - מותר לך.
את בסדר גמור
 
גם בעלי בן אדם

בימי שישי הוא לוקח את הילדים למסגרות והולך לקניות, ואני נשארת לישון עד מאוחר (עד 9). היום הוא חזר, והדלת בחדר הייתה עדיין סגורה. אז הוא אמר: ממש שמחתי לראות שאת נחת עד מאוחר.
אני לא חושבת שהייתי יכולה לפרגן לו ככה.
 


זה לא פשוט להיות במקומך ולהספיק לעשות את כל הדברים שאת מתארת ובוודאי שיש עוד.. זה לא רק הלהספיק והלארגן טכנית ומהר מהר, זה בעיקר התחושה האישית שמתלווית לזה שאולי את מרגישה שהכל נופל עלייך וכל האחריות עלייך , ומרגיש לי מתוך מה שכתבת שזה קשה כפליים כי למרות שבעלך מוכן ורוצה לעזור , זה כרוך מבחינתך בתחושה לא טובה של כמו אשמה כי הוא עמוס בעבודה וזה גם על חשבון המשכורת.
כך או כך התחושה היא מלכוד...
ואם את לא מתחברת לדברים אז תשליכי הצידה כל מה שלא מתאים לך.
&nbsp
בעיני, זה לא אומר שום דבר עלייך או על הזוגיות שלך. אלא רק שאת מתמודדת עם מחשבות לא טובות שלך על עצמך (למה אני ככה?... אני בן אדם רע?..) וזה חלק מלהיות בן אנוש -
לגלות מידי פעם שאנו חושבים על עצמינו מחשבות לא טובות מכל מיני סיבות חיצוניות, ואז מתישהו (במוקדם או מאוחר) נוצר סוויצ' בראש שבאמצעותו פתאום אנחנו מצליחים לראות את התמונה השלמה שהיא יותר מציאותית ממה שקורה בראש שלנו.. ואז המחשבות האלו נרגעות ובתקווה שאפילו נכנסות מחשבות אחרות והפעם טובות שלנו על עצמינו.
&nbsp
שולחת לך חיזוקים, אנרגיות טובות ומחשבות נעימות.

&nbsp
 

מילי2017

New member
את מעוצבנת כי רצית שהוא יבין יותר את הקושי שלך,

וכי אמא שלו "חסה" עליו ועלייך פחות
וזה ממש אנושי.
 
המשך

אתמול התקיימו שתי מסיבות חנוכה במקביל. בעלי לא הגיע לאף אחת מהן. גם הסבתא הבריזה.
ביקשתי מבני הגדול עזור. הסכים בלי בעיה (רגיל לעזור).
הלכנו למסיבה של הגדול. התחילה באיחור כי חיכו לכמה ילדים שהוריהם לא מבינים שהם מעכבים את כולם. הקטן היה בעגלה והתלונן מאד. היה קשה להעסיק אותו. בסוף היה צריך פיפי אז נאלצתי לשחרר אותו. קצת שיחק בגן, ניסה לצאת החוצה - התנהגות רגילה וסבירה ביותר לילד בן שנתיים. תוך כדי ניסיתי להנות מהמסיבה של הגדול. רבע שעה אחרי תחילת המסיבה היה צריך ללכת.
למרות שקבענו שהגדול יישאר עם בן ה- 4 כי זה קל יותר, הרגשתי רע "לנטוש" אותו. ביקשתי מהגדול לקחת את הקטן למסיבה. הליכה עם עגלה של 5 דקות די קשה פיזית (הילד כבד + עגלה כבדה שמשמשת רק למקרי חירום). הוא הלך למסיבה, צילם הכל כי הבין שאני מתבאסת, רקד עם הילד.
המסיבה של בן 4 הסתיימה, רצנו לגן של הקטן (גם בן ה- 4 רץ, חמוד). הגענו לשיר אחרון. פיספסתי את כל המסיבה. בדיאבד אולי היה עדיף אם הייתי הולכת איתו כי אז יכולתי להיות חלקית בשתי המסיבות.
כל הגננות שיבחו את הגדול, אמרו שלא פגשו אח מהמם כזה.
ורק אני על סף בכי. כתבתי לבעלי שהוא הרס לי את שתי המסיבות. בשתי המסיבות כמעט כולם הגיעו שני הורים לילד. ואני בהתחלה השגחתי תוך כדי על הקטן, ואחרי זה הצצתי בתמונות ששלחו מהמסיבה של הקטן - לנסות לראות האם הוא נהנה.
כן שמחתי להיות עם הגדול, והבכור מילם המון תמונות של הקטן (שלא נראה לי שהפריע לו שלא הייתי - אם כי קפץ מאושר כשראה אותי).
בעלי טוען שלא יכל להזיז את הישיבות שבאמת שהיו חשובות מאד. באמת כשחשוב לי, אני דואגת שנה מראש לעדכן אותו (אם צריכה להישאר עד מאוחר או משהו בסגנון) והפעם לא הודעתי לו, והישיבות נקבעו כמה חודשים מראש.
 
אבל ידעת מראש שבעלך לא יכול לבוא.

אין סיבה להאשים אותו - אלה הדרישות של העבודה, ואת יודעת שזה המצב.

בסופו של דבר, תחשבי מה היה - גם בן ה-4 היה במסיבה שלו, וגם בן השנתיים היה במסיבה שלו - ושניהם נהנו. את השגחת קצת על הקטן בהתחלה, אבל להציץ בתמונות הייתה בחירה שלך - ובכל מקרה מה שמשנה זה שבעצם מצאת דרך לספק את הצרכים והרצונות של כל הילדים שלך, וכל הילדים יצאו שמחים (אפילו הבכור שזכה לשבחים). זה מבצע "אמהי" מכובד מצדך להצליח למצוא פתרון לבעייה לא פשוטה, ולדעתי כדאי לך לטפוח על השכם במקום להתבאס או להאשים את בעלך במשהו שהוא לא אשמתו.

יצא לי פעם שהבריזו לי ברגע מאוד מאוד חשוב, ואחרי שבכיתי חצי שעה
התאוששתי ומצאתי פתרון אחר, והדברים הסתדרו בסופו של דבר. גם אני טופחת לעצמי על השכם על כך
- הצטרפי אליי בלראות את החלק החיובי של הדברים.

ועוד קיבלת המון תמונות!
 
אני לא כועסת על בעלי

אם כי זאת הפעם הראשונה שממש ביקשתי ממנו עזרה, כל הזמן אני מתמרנת בין עבודה / חוגים וכד' לבד.
בגדול, אני סתם מתבאסת. כי היה לי קשה מאד לתמרן וקינאתי בכל הזוגות האלה שבאו יחד עם ילד אחד. האמא רקדה, האבא צילם.
ואצלי יש תמונות שהבכור צילם וידאו של הקטן תוך כדי שהוא רוקד איתו. הוא מהמם, אבל זה גם קצת מוגזם מבחינת האחריות לילד בן 12.
 
אבל הזוגות האלה

הם בדיוק כאלה שלא הייתה להם התנגשות. אצלנו יצא בסוף השנה שהייתה התנגשות חלקית, במובן שמייד אחרי המסיבה של הקטנה, הלכנו למסיבה של הגדולה - רק שכל ההורים האחרים נשארו אחרי המסיבה בגן של הקטנה (היה כיבוד, וכו'), וכשהגעתי לקחת את הקטנה מהגן התברר גם שכל ההורים לקחו את כל הילדים איתם אחרי שסיימו - ורק הבת שלי ועוד שני ילדים נשארו מסכנים לבד בגן.
רק שהבת שלי (שהייתה אז בת 3 וחצי, נדמה לי) ממש לא הייתה מסכנה וזה בכלל לא הזיז לה - היה לה עם מי לשחק וזה היה סבבה מבחינתה. אז תוך שלוש שניות התאוששתי מתחושות האשמה שבעצם לא הייתה להן סיבה (כי היא הייתה בסדר), והכל היה בסדר.
 

זלופית

New member
אני מבינה את הבאסה שלך, אבל תכלס לא קרה כאן משהו ממש מבאס

זאת לא ניראית לי אחריות גדולה מידי לילד בן 12 והוא גם הוכיח לך את זה - עושה רושם שהוא תפקד יותר טוב מאשר סבתא שלו היתה מתפקדת שם...
הקטן ניהנה, בן ה- 4 ניהנה ונשמע שגם הבכור די ניהנה.
במסיבות האלו ממש אין צורך בשני הורים לדעתי, לפחות לא בגילאים האלו ואני אישית מעולם לא הבנתי מה יש לצלם כ"כ הרבה ואני מעדיפה פשוט להנות מהסיטואציה במקום להסתכל חצי מהזמן דרך המסך של הנייד.
הדבר היחיד זה שהקטן קצת לקח לבן ה- 4 את התשומת לב שלך בתחילת המסיבה שלו. חבל, אבל לא נורא
 
למעלה